www.bendov.info | ד"ר יואב בן-דב

האלים והשדים חובצים את הים

פורסם לראשונה באתר NRG - מעריב, 2009

במיתולוגיה ההודית האל וישנו מופיע בעולם בעשרה גלגולים ("אוואטארים"), שבכל אחד מהם הוא מציל את העולם מצרה אחרת. הגלגול השני מביניהם הוא צב בשם קורמה (Kurma), והוא מופיע בסיפור חביצת הים. זהו אחד המוכרים והחשובים בסיפורי האלים ההודיים והוא מופיע בכמה כתבים שונים, בכל פעם בגירסה קצת אחרת אבל כולן נכונות באותה מידה (בכל זאת, הודו). רבים רואים בו משל רוחני על הדרך לתודעה נעלה, שמושגת משיתוף הכוחות המיטיבים והאפלים של הנפש. אחרים אולי יתעניינו בשאלות המוסריות שהסיפור מעלה, כמו למשל האם נכון להשתמש בתחבולות לא הגונות כדי למנוע מהרעים לנצח. אבל כמו הרבה הודים במשך אלפי שנים, מבוגרים וילדים יכולים להתענג גם על הסיפור עצמו.

הכל התחיל כשהחכם דורוואסה פגש את האל אינדרה, מלך השמיים, שרכב על הפיל שלו. דורוואסה רצה לשמח את אינדרה והגיש לו כמתנה מחרוזת פרחים מופלאה שבה שכנה רוחה של לאקשמי אלת השפע. אולם אינדרה היהיר התייחס למתנה בקלות דעת והניח אותה על ראש הפיל. הריח החריף של הפרחים הטריף את חושיו של הפיל, והוא תפס את המחרוזת בחדקו והטיל אותה על האדמה. דורוואסה כעס מאד על הזלזול במתנתו יקרת הערך, ובזעמו הוא קילל את אינדרה ואת האלים הזוטרים הסרים למשמעתו, שנקראים דוות (Devas). הקללה גרמה לאלים לאבד את עושרם וכוחם, כל שמחת החיים נטשה אותם והם הפכו חולים ודכאוניים. עד מהרה ניצלו זאת אויביהם המושבעים, השדים או "אשורות" (Asuras). הם השתלטו על השמיים ועל האדמה, שיבשו את הטקסים הקדושים ומילאו את העולם ברוע ועוול.

האלים, שלא ידעו מה לעשות, ביקשו עזרה מהאל הבורא בראהמה. אבל בהודו "בורא עולם" הוא לא תואר כל כך חשוב, כי בלאו הכי העולם נברא ומתכלה אינספור פעמים. בראמה, שהעניין היה מעל לכוחותיו, הציע אפוא לפנות לאל וישנו, שהוא האל האחראי על שימור העולם ותיקונו. וישנו הקשיב לסיפורם של האלים ואמר: "יש רק פיתרון אחד. עליכם לשתות את האמריטה, משקה האלמוות, שישיב לכם את כוחותיכם. אבל כדי להשיג את האמריטה יש לחבוץ את אוקיינוס החלב הגדול, כמו שחובצים חלב כדי להפיק ממנו חמאה, ואת זה לא תוכלו לעשות במצבכם הנוכחי. עליכם ללכת אפוא אל האשורות ולהציע להם להתפייס ולשתף פעולה, כדי להשיג יחד את משקה האלמוות ולהתחלק בו". "אבל אם האשורות ישתו יחד איתנו את האמריטה גם הם יתחזקו, ומה תועלת תהיה בזה?" שאלו האלים הנבוכים. "אל תדאגו", ענה וישנו, "אני אסדר את העניינים בבוא הזמן".

הלכו אפוא האלים אל השדים והציעו להם את הפרוייקט המשותף. השדים הופתעו בתחילה, אבל אז הם דיברו בינם לבין עצמם ואמרו: "האלים חלשים, ואין בכוחם לגבור עלינו. נסכים אפוא לשותפות, וכשיופיע משקה האלמוות - נחטוף אותו לעצמנו ונשתה את כולו". על פי הנחיותיו של וישנו, האלים והשדים הלכו אפוא יחד כדי להביא את המחבץ היחיד שיכול להתאים למשימה גדולה כזו: הר מאנדארה הענק. הם עקרו את ההר ממקומו והתחילו לשאת אותו בידיהם, אבל כובד משקלו של ההר מחץ אותם תחתיו. וישנו, שעקב אחרי התקדמות העניינים, הופיע רכוב על גארודה, שחציו ציפור וחציו אדם. הוא הרים את ההר, והטיס אותו עד לאוקיינוס החלב.

כעת היה צורך בחבל שאיתו האלים והשדים יוכלו לסובב את המחבץ. את התפקיד הזה הסכים לקבל על עצמו ואסוקי, מלך הנחשים. הוא כרך את גופו סביב ההר, והאלים והשדים אחזו בשני קצותיו. בתחילה אינדרה והאלים העמידו פנים שברצונם לאחוז בצד הראש, המכובד יותר. אבל השדים היהירים התעקשו שהם יהיו בצד הראש, והאלים בצד הזנב. אינדרה הערמומי הסכים. הוא ידע שבעת החביצה גופו של ואסוקי יתחמם, ומפיו ייפלטו אדים מחניקים.

האלים והשדים החלו בחביצה. הם משכו לסירוגין בקצות גופו של הנחש וסובבו את ההר הלוך ושוב. אולם ההר היה כבד מדי, והוא החל לשקוע לתוך הים. וישנו התערב שוב, לבש צורה של צב ענק והניח את גופו כבסיס מתחת להר. ואכן, גם כיום אפשר לראות את הגאות והשפל של הימים, שאינם אלא גלים שנותרו מנשימותיו ונשיפותיו של וישנו כאשר הוא התענג על החיכוך של תחתית ההר בשריון שלו.

כעת, עם גוף הצב של וישנו כבסיס למחבץ הענק, האלים והשדים יכלו להמשיך במלאכת החביצה. אלפי שנים חלפו בעבודה המפרכת עד שלפתע הגיח מהים נוזל שחור שאדיו גרמו מחנק גם לאלים וגם לשדים. זה היה הרעל האיום האלההאלה (Halahala), ”אם כל הרעלים", שאם טיפה אחת ממנו תיפול לאדמה היא תשמיד את כל היצורים החיים. כנגד הרעל הזה לא היה די אפילו בכוחותיו של וישנו. האלים צעקו לעזרה אל שיווה, האל הגדול שישב שקוע במדיטציה בפסגת הר קאילשה שבהימלאיה. שיווה התעורר, הגיע אל ים החלב וחפן בכף ידו את הרעל. הוא גמע אותו לתוך פיו אבל לא בלע אותו, ועד עצם היום הזה שיווה מחזיק את רעל ההאלההאלה בתוך גרונו. צריבת הרעל הפכה את צוארו של שיווה לכחול ולכן הוא נקרא גם "נילהקאנטה", שפירושו כחול הצוואר.

על פי אחד הסיפורים, הרעל המשיך לצרוב את גרונו של שיווה והכאב הטריף את חושיו. שיווה החל לרקוד את ריקוד הטאנדווה ((Tandwa הנורא, שהאנרגיה המתפרצת שלו תביא תוך זמן קצר להרס היקום כולו. אף אחד מהנוכחים לא הצליח להוציא את שיווה מאקסטזת הכאב שלו. את המצב הציל אחד ממשרתיו של שיווה, שקרב אל פיו של האל צינור חרס דמוי חרוט הנקרא צ'ילאם ובו עשב הגאנג'ה הבוער. שיווה שאף את עשן העשב אל ראותיו, הכאב בגרונו נרגע, הריקוד נפסק והיקום ניצל מהרס. מאז אותו יום אימץ שיווה, ובעקבות זאת גם חסידיו, את המנהג של עישון עשב הגאנג'ה הנקרא במקומותינו "סם מסוג מריחואנה".

האלים והשדים המשיכו לחבוץ את ים החלב, ועוד אוצרות עלו ממנו. ראשית עלתה האלה לאקשמי ובידה מחרוזת פרחים מפוארת. היא הניחה את המחרוזת על צווארו של וישנו וכך הפכה אותו לבן זוגה. עד היום זוגות הנישאים בהודו מחקים את המעשה הזה, כשהם מניחים מחרוזות פרחים זה על צווארה של זו. אחריה עלו מן הים הפרה הקדושה, הפיל הלבן, עץ הקאלפאווריקשה שפרחיו מבשמים את השמיים ושבכוחו להגשים משאלות, יהלום ענק, אלת היין, ועוד אוצרות שפרטיהם המדויקים שונים מגירסה אחת של הסיפור לאחרת. ואז, לבסוף, הופיע רופא האלים דהאוואנטארי כשהוא נושא בידו כד מלא באמריטה - משקה האלמוות.

למראה הכד הסתערו השדים על דהאוואנטארי וחטפו אותו מידיו. האלים ניסו לחטוף אותו חזרה, ומהטילטולים נשפכו ארבע טיפות של אמריטה בארבעה מקומות שונים על פני האדמה: אלו הן ארבע הערים הקדושות פראיאג (אלאהאבד של ימינו), נאסיק, אוג'אין והארידוואר. המאבק הזה בין האלים והשדים נמשך 12 ימים ולילות, ולכבודו חוגגים את הקומבה מלה, "חגיגת הכד", בארבע הערים האלה במחזוריות של 12 שנה.

בסופו של דבר הצליחו השדים, שהיו חזקים יותר, לחטוף את הכד לעצמם. אולם מייד הם התחילו להתקוטט ביניהם ולריב מי מהם יהיה הראשון שישתה את משקה האלמוות. בזמן שהם היו עסוקים במריבה הופיעה פתאום לצידם אישה בעלת יופי מהמם. זו הייתה מוהיני, שלאמיתו של דבר לא הייתה אלא וישנו שלבש צורת אישה. השדים הפסיקו את המריבה והתבוננו בה. היא הקסימה אותם עד כדי כך שהם החליטו למסור בידיה את הכד כדי שהיא תחליט על סדר השתייה. "בסדר", אמרה מוהיני, "אבל בתנאי שתקבלו ללא ערעור את החלטתי". "כן, כן!" צעקו השדים. "שבו אפוא בצד הזה, כך שאעבור ביניכם ואשקה אתכם מן הכד כל אחד בתורו. אבל עליכם לעצום את עיניכם, כי מבטיכם שטופי התאווה מביכים אותי. ואתם, האלים, שבו בצד השני".

השדים והאלים עשו כפי שמוהיני הורתה להם, ואז היא החלה לעבור בין האלים ולהשקות אותם מהכד. חשדם של השדים החל להתעורר, אולם יופיה של מוהיני עדיין בילבל אותם והם לא העזו להתנגד לה. רק ראהו (Rahu), הערמומי שבהם, הבין שיש כאן מעשה מירמה. הוא לבש צורה של אל, עבר לצד השני וחיכה לתורו בין שאר האלים. מוהיני התקרבה אליו והחלה למזוג את האמריטה לתוך פיו.

באותו רגע הבחינו סורייה אל השמש וצ'אנדרה אל הירח בנעשה וקראו בקול כדי להזהיר את וישנו. וישנו שב ולבש את צורתו המקורית כשהוא אוחז בידו את גלגל הצ'אקרה המסתובב. הוא הטיל את הגלגל לעברו של ראהו וכרת את ראשו. גופו של ראהו, שמשקה האלמוות עדיין לא חדר אליו, נפל לאדמה ברעש גדול. הראש, שכבר שתה את האמריטה, עף לשמיים והוא ממשיך ומסתובב בהם עד עצם היום הזה. זהו מה שהאסטרולוגים מכנים בשם "ראש הדרקון", והאסטרונומים מחשבים אותו כנקודת המפגש של מסלול הירח במישור התנועה הנראית של השמש. אבל ראהו לא סלח לשמש ולירח על שחשפו את מזימתו ועדיין הוא מנסה לרדוף אחריהם. מדי פעם הוא גם מצליח להשיג אותם, וזה קורה כאשר השמש, הירח וכדור הארץ מסתדרים בקו ישר. ברגעים כאלה ראהו פוער את פיו ובולע את השמש או את הירח. אולם מכיוון שלראהו יש רק ראש, עד מהרה השמש או הירח יוצאים מהצוואר שלו ואז הם חוזרים ומופיעים בשמיים. אנו, בני האדם, קוראים לכך ליקוי חמה או לבנה.

השדים המרומים הבינו שנפלו בפח. הם הסתערו על האלים, וקרב גדול התחולל בין שני הצדדים. וישנו נלחם לצד האלים, שכוחותיהם שבו אליהם, ויחד הם הצליחו להדוף את השדים אל הפינות הנידחות של היקום. לאחר מכן הם החזירו את ההר הגדול למקומו, וסגדו לו כאות תודה על תרומתו למעשה המופלא של חביצת הים. כך הפכו האלים לבני אלמוות, אינדרה חזר לשלוט על השמיים, והסדר הקוסמי הושב על כנו.