|
טקס במפגש הנהרות
מסע פסיכומאגי בהודו, 2006
חלק 1
יש הרבה סיבות שבגללן אני אוהב את הודו, ולחלקן אולי עדיין אינני מודע. אולם סיבה אחת התבהרה לי קצת במהלך נסיעה של חודש שערכתי לאחרונה. באחת מערי מרכז הודו – נדמה לי שזה היה באינדור – מצאתי עצמי עוצר באמצע רחוב הומה אדם, מול מקדשון קטן עם פסל מקושט ומרוח במשחות צבעוניות. אינני זוכר בדיוק מה זה היה, אבל חשתי באותו רגע קירבה בין רגשות ומחשבות שהעסיקו אותי לבין דמות האל שבמקדש. עמדתי מול הפסל כשהעוברים ושבים חולפים משני צידי, הצמדתי את כפות ידי לברכה, לחשתי תפילה מאולתרת וקפאתי דקות ארוכות במין מדיטציה, כשאני פונה אל דמות האל ומניח לה להטביע את הנוכחות שלה בתודעה שלי.
החוויה עצמה לא הייתה חדשה לי: הייתי כבר פעמים רבות בהודו, ונשאתי תפילות וברכות מול אינספור פסלים ומקדשים. אבל כשעזבתי את המקום התחלתי לחשוב על משמעות הדבר. רק בהודו אני יכול לעצור באמצע הרחוב ולבטא באופן גלוי כל כך את מה שמתרחש באותו רגע בעולמי הפנימי. אם אחוש צורך בכך, אפשר גם להרחיק לכת הרבה יותר. אני יכול להשתטח אפיים ארצה מול הפסל או להצליב את ידי כדי למשוך בתנוכי האזניים הנגדיות כפי שההודים עצמם אוהבים לעשות. אני יכול להדליק נר או מקל של קטורת, לצלצל בפעמון, למרוח אבקה אדומה על ראשי או לשפוך בקבוק של מים מינרליים על האדמה בתנועות טקסיות: ימינה, שמאלה ולמרכז, כפי שעושים בטקסי הוודו של המסורות האפרו-קריביות. אני יכול לשאת בקול רם וידוי אישי, או לשיר פסוקי תפילה מעורבים של כמה דתות שונות בבת אחת. אני יכול להיות ספונטני או לבצע טקס מעובד ומוכן מראש. וכל זה ברחוב הומה וצפוף, ורק צריך להיזהר שלא יפגעו בי איזה אוטו-ריקשה, פרה משוטטת או פיל מאלה שעוברים מאחורי. נכון, הרבה עיניים מקומיות יינעצו בי בסקרנות, מישהו אולי יפנה אלי בקול רם כדי לשאול מאיזו ארץ אני, ומישהו אחר ינסה למכור לי משהו או לסחוט ממני איזו תרומה. אבל זה בדיוק מה שקורה כל הזמן כשאני נמצא בהודו. ואחרי שכל זה ייגמר, כשעשיתי את מה שרציתי לעשות ושילמתי את מה שיצא לי לשלם, אני אלך לדרכי ואף אחד מהאנשים שנשארו מאחור לא יחשוב שהוא ראה משהו מוזר או יוצא דופן במיוחד.
אבל למה שארצה בכלל לעשות דברים משונים כאלה? התשובה עבורי קשורה במושג שהמציא אלכסנדרו ז'ודורובסקי, המורה שלי לטארוט באמצע שנות השמונים: "פסיכומאגיה". הרעיון שלו (שמזכיר את יונג ושות') היה שהמיסטיקה והמאגיה משקפות את הרבדים הלא מודעים של הנפש. לפיכך, אפשר להשתמש בשיטות של מאגיה וכישוף כדי להטביע תבניות רצויות ולחולל שינויים ברבדי העומק של התודעה. באופן זה ז'ודורובסקי יצר תהליך שלם שבו אדם בא אליו עם בעייה רגשית, ואז הוא מאבחן את מבני העומק של הבעייה באמצעות קריאה בקלפי טארוט וניתוח הקשרים המשפחתיים, ובונה עבור אותו אדם אקט פסיכומאגי של תיקון.
על פי ז'ודורובסקי, האקט הפסיכומאגי אמור להיות משהו חד-פעמי ואישי, מין טקס או משימה שמותאמים באופן ייחודי לאדם ולמצב מסויימים ותלויים בסגנון העבודה של מי שבונה אותם. מכיוון שז'ודורובסקי הוא גם במאי מוערך של תיאטרון וקולנוע נסיוני, האקטים הפסיכומאגיים שלו הם ביטויים יצירתיים המזכירים תיאטרון סימבולי וסוראליסטי. אני מאמין מאד ברעיון הפסיכומאגיה, אבל מעדיף לעבוד עם אלמנטים מסורתיים של מאגיה ומיסטיקה שאני נוטל מתרבויות שונות ומצרף יחד על פי הצורך.
אחד ההיבטים החשובים של טקסים מאגיים מסורתיים הוא ההפרדה בין עולם היומיום לבין המרחב והזמן של הטקס, שבו האדם נפגש עם "המציאות האחרת" של עולם הכישוף. בדרך כלל פירוש הדבר הוא שעבודה פסיכומאגית נעשית במרחב פרטי ומבודד מהסביבה, או לפחות במסווה ובהסתרת המשמעות האמיתית של מה שאנו עושים מעיני אחרים. אולם כאשר אדם מערבי מטייל בהודו, תחושת הגבול שמפריד בין המציאות המוחשית והפיזית לבין המציאות הסימבולית והקסומה מתפוגגת. בהוויה ההודית היומיומי והקדוש מעורבים ומשולבים ללא הרף, כאשר חיי הרחוב והחולין זורמים לתוך המקדש, ודמויות האלים ניצבות בין דוכני המוכרים בשוק.
אפשר אפוא לומר שעצם הנסיעה להודו יכולה להיות עבורנו מעין כניסה לתוך מרחב מאגי, שבו המציאות המוחשית הופכת לשדה משחק של סמלים וכוחות נסתרים. תהליך כזה יכול להיות ספונטני, כאשר מניחים לדברים לקרות ולהניע בנו תהליכים פנימיים, אולם אפשר גם לנסות לכוון אותו באופן מודע. באווירה הפתוחה והסובלנית של הרחוב ההודי אפשר לערוך פעולות טקסיות עם משמעות סמלית באופן חיצוני וגלוי - כמובן, תמיד מתוך כבוד לרגישויות ולתרבות המקומית. במלים אחרות, במקום להסתגר ולהתנתק מהסביבה, אנו יכולים להניח לה להתערב בטקס ולהציע לנו אפשרויות ומשמעויות לא מתוכננות. באופן זה הנסיעה להודו יכולה להפוך למין מסע פסיכומאגי, שבמהלכו אנו מעצבים מחדש את התבניות הרגשיות ואת דפוסי ההתנהגות שלנו.
החוויה עצמה לא הייתה חדשה לי: הייתי כבר פעמים רבות בהודו, ונשאתי תפילות וברכות מול אינספור פסלים ומקדשים. אבל כשעזבתי את המקום התחלתי לחשוב על משמעות הדבר. רק בהודו אני יכול לעצור באמצע הרחוב ולבטא באופן גלוי כל כך את מה שמתרחש באותו רגע בעולמי הפנימי. אם אחוש צורך בכך, אפשר גם להרחיק לכת הרבה יותר. אני יכול להשתטח אפיים ארצה מול הפסל או להצליב את ידי כדי למשוך בתנוכי האזניים הנגדיות כפי שההודים עצמם אוהבים לעשות. אני יכול להדליק נר או מקל של קטורת, לצלצל בפעמון, למרוח אבקה אדומה על ראשי או לשפוך בקבוק של מים מינרליים על האדמה בתנועות טקסיות: ימינה, שמאלה ולמרכז, כפי שעושים בטקסי הוודו של המסורות האפרו-קריביות. אני יכול לשאת בקול רם וידוי אישי, או לשיר פסוקי תפילה מעורבים של כמה דתות שונות בבת אחת. אני יכול להיות ספונטני או לבצע טקס מעובד ומוכן מראש. וכל זה ברחוב הומה וצפוף, ורק צריך להיזהר שלא יפגעו בי איזה אוטו-ריקשה, פרה משוטטת או פיל מאלה שעוברים מאחורי. נכון, הרבה עיניים מקומיות יינעצו בי בסקרנות, מישהו אולי יפנה אלי בקול רם כדי לשאול מאיזו ארץ אני, ומישהו אחר ינסה למכור לי משהו או לסחוט ממני איזו תרומה. אבל זה בדיוק מה שקורה כל הזמן כשאני נמצא בהודו. ואחרי שכל זה ייגמר, כשעשיתי את מה שרציתי לעשות ושילמתי את מה שיצא לי לשלם, אני אלך לדרכי ואף אחד מהאנשים שנשארו מאחור לא יחשוב שהוא ראה משהו מוזר או יוצא דופן במיוחד.
 מקדש לצד הכביש, אמבולי (Amboli), דרום מערב הודו |
אבל למה שארצה בכלל לעשות דברים משונים כאלה? התשובה עבורי קשורה במושג שהמציא אלכסנדרו ז'ודורובסקי, המורה שלי לטארוט באמצע שנות השמונים: "פסיכומאגיה". הרעיון שלו (שמזכיר את יונג ושות') היה שהמיסטיקה והמאגיה משקפות את הרבדים הלא מודעים של הנפש. לפיכך, אפשר להשתמש בשיטות של מאגיה וכישוף כדי להטביע תבניות רצויות ולחולל שינויים ברבדי העומק של התודעה. באופן זה ז'ודורובסקי יצר תהליך שלם שבו אדם בא אליו עם בעייה רגשית, ואז הוא מאבחן את מבני העומק של הבעייה באמצעות קריאה בקלפי טארוט וניתוח הקשרים המשפחתיים, ובונה עבור אותו אדם אקט פסיכומאגי של תיקון.
על פי ז'ודורובסקי, האקט הפסיכומאגי אמור להיות משהו חד-פעמי ואישי, מין טקס או משימה שמותאמים באופן ייחודי לאדם ולמצב מסויימים ותלויים בסגנון העבודה של מי שבונה אותם. מכיוון שז'ודורובסקי הוא גם במאי מוערך של תיאטרון וקולנוע נסיוני, האקטים הפסיכומאגיים שלו הם ביטויים יצירתיים המזכירים תיאטרון סימבולי וסוראליסטי. אני מאמין מאד ברעיון הפסיכומאגיה, אבל מעדיף לעבוד עם אלמנטים מסורתיים של מאגיה ומיסטיקה שאני נוטל מתרבויות שונות ומצרף יחד על פי הצורך.
אחד ההיבטים החשובים של טקסים מאגיים מסורתיים הוא ההפרדה בין עולם היומיום לבין המרחב והזמן של הטקס, שבו האדם נפגש עם "המציאות האחרת" של עולם הכישוף. בדרך כלל פירוש הדבר הוא שעבודה פסיכומאגית נעשית במרחב פרטי ומבודד מהסביבה, או לפחות במסווה ובהסתרת המשמעות האמיתית של מה שאנו עושים מעיני אחרים. אולם כאשר אדם מערבי מטייל בהודו, תחושת הגבול שמפריד בין המציאות המוחשית והפיזית לבין המציאות הסימבולית והקסומה מתפוגגת. בהוויה ההודית היומיומי והקדוש מעורבים ומשולבים ללא הרף, כאשר חיי הרחוב והחולין זורמים לתוך המקדש, ודמויות האלים ניצבות בין דוכני המוכרים בשוק.
 סאדהו (נזיר נודד) קורא עיתון במקדש שיווה באוג'אין (Ujain) |
אפשר אפוא לומר שעצם הנסיעה להודו יכולה להיות עבורנו מעין כניסה לתוך מרחב מאגי, שבו המציאות המוחשית הופכת לשדה משחק של סמלים וכוחות נסתרים. תהליך כזה יכול להיות ספונטני, כאשר מניחים לדברים לקרות ולהניע בנו תהליכים פנימיים, אולם אפשר גם לנסות לכוון אותו באופן מודע. באווירה הפתוחה והסובלנית של הרחוב ההודי אפשר לערוך פעולות טקסיות עם משמעות סמלית באופן חיצוני וגלוי - כמובן, תמיד מתוך כבוד לרגישויות ולתרבות המקומית. במלים אחרות, במקום להסתגר ולהתנתק מהסביבה, אנו יכולים להניח לה להתערב בטקס ולהציע לנו אפשרויות ומשמעויות לא מתוכננות. באופן זה הנסיעה להודו יכולה להפוך למין מסע פסיכומאגי, שבמהלכו אנו מעצבים מחדש את התבניות הרגשיות ואת דפוסי ההתנהגות שלנו.
|
|
||
|
|||
|
לקריאה נוספת:
|
| הדפסה | | שלחו לחברים | | חזרה לראש הדף | | סגירת הדף |