|
קלפים ושיטות אחרות
אנשים רבים מזהים קריאה בקלפי טארוט עם חיזוי והגדת עתידות. הזיהוי הזה לא לגמרי מדוייק. גם כיום וגם בתקופות קודמות, רוב מגידי העתידות קוראים בקלפי משחק רגילים ולא בקלפי טארוט. יש גם כאלה שמשתמשים בקלפי הגדת עתידות מיוחדים שבאו במקורם מהטארוט, אבל עוצבו מחדש כך שלא נשאר בהם כמעט שום דבר מהסמלים המסורתיים. כפי שתיארנו ברוב חלקי הספר, קלפי הטארוט המקובלים משמשים כיום בעיקר כאמצעי של ייעוץ והתפתחות אישית ולא להגדת עתידות. עם זאת, ברור שמבנה תהליך הקריאה של הייעוץ בטארוט מושפע מאד מהמסורת של הגדת עתידות בקלפים. אפשר לראות זאת, למשל, בהגדרת התפקידים ובאופן הישיבה של הקורא מול השואל, בעירבוב האקראי-כביכול של הקלפים, ובאווירה המיסטית שמלווה בדרך כלל את המפגש. כל אלה דומים מאד למפגש של מגדת העתידות הקוראת בקלפים עם הלקוח שלה.
מכיוון שהקריאה בקלפי טארוט מבוססת על תבנית בסיסית של מפגש שבאה מהגדת עתידות בקלפים, אם רוצים להבין את ההגיון שמאחורי תבנית המפגש כדאי לבדוק איך הוא פועל בהקשר המקורי שלו. אבל כשיטה של הגדת עתידות הקריאה בקלפים אינה תופעה ייחודית, אלא אחת מבין שיטות רבות של חיזוי וייעוץ מיסטי שאפשר למצוא אותן בכל תרבות ובכל חברה. שיטות כאלה הן, למשל, האסטרולוגיה ששרדה מבבל העתיקה ועד ימינו, שיטת האי צ'ינג של חיזוי בהטלת מטבעות שמקורה בסין הקדומה ושמשתמשים בה כיום גם במערב, שיטות שבטיות מסורתיות כמו הטלת קונכיות וקריאה באופן נפילתן בתרבויות מערב אפריקה, ועוד אינספור שיטות שונות ומשונות.
למרות ההבדלים החיצוניים ביניהן, לרוב שיטות הייעוץ המיסטי יש מבנה די דומה. שיטה כזו מבוססת על מערכת של עצמים סמליים עם שפת סימנים שנותנת להם ולצירופים שלהם משמעות. המערכת הזו היא, למשל, המטבעות, הקונכיות או הקלפים יחד עם המשמעויות הסמליות שלהם. מתוך המערכת הזו נבחר בכל פעם צירוף אחד שאותו מפרשים עבור השואל, והדרך לבחור אותו היא בתהליך אקראי לכאורה: זריקת מטבעות, הטלת קונכיות או, במקרה שלנו, ערבוב קלפים. למעשה, בדיוק אותן פעולות משמשות כדוגמאות אופייניות לתהליכים אקראיים בספרי הלימוד של הסתברות וסטטיסטיקה.
אבל האקראיות היא רק חלק מהסיפור. בקריאה עצמה אנו מייחסים חשיבות גדולה לרגע שבו מבצעים את התהליך ולאדם שמבצע אותו - השואל עצמו, או הקורא שמתרכז באותו רגע בבעייה של השואל. אנו מניחים שלפעולות שנעשו ברגע הזה יש איזו איכות מיוחדת, המאפשרת לנו לראות את צירוף הסמלים שהתקבל מהן לא כמשהו אקראי, אלא כסימן בעל משמעות. הביטוי המוחשי לאיכות הזו הוא בדרך כלל איזה קשר פיזי בין האדם לבין התהליך של בחירת הסמלים: הוא מערבב את הקלפים בידיו, זורק את המטבעות וכדומה. בעצם, מה שאנו רואים כאן הוא שני העקרונות שדיברנו עליהם בפרק 2 כאשר דיברנו על ערבוב הקלפים. מצד אחד, פעולות פיזיות שהאדם עושה (כמו ערבוב קלפים או הטלת מטבעות) קובעות איזה צירוף סמלים ייצא בקריאה. מצד שני, הפעולות האלה אינן ניתנות לשליטה מודעת, ולכן מנקודת מבטו הן אקראיות.
אולי אפשר לראות גם את המפגש האסטרולוגי באופן דומה. ברמת המציאות האנושית הייעוץ האסטרולוגי דומה לכל שיטה אחרת: האסטרולוג והלקוח שלו יושבים זה מול זה, ביניהם מונח צירוף סמלים בדמות המפה האסטרולוגית של רגע הלידה, והאסטרולוג מפרש את הסמלים עבור הלקוח. אמנם, בניגוד לשיטות שבהן עושים פעולה מכנית כמו הטלה או עירבוב, מהלך הכוכבים שעל פיו עורכים את המפה האסטרולוגית אינו תלוי בפעולות של השואל. אבל עדיין הוא יכול לחוש שמשהו ייחודי שקשור בו קבע את צירוף הסמלים: זוהי המפה שמתארת את רגע הלידה שלו. גם משהו דומה לעיקרון השני מתקיים כאן. מהלך הכוכבים אמנם אינו אקראי כשלעצמו כי אפשר לחזות אותו מראש בעזרת חוקי הפיזיקה. אבל מנקודת מבט מדעית אין לו קשר סיבתי מוכר עם חיי השואל, ולפיכך הקשר בין מהלך הכוכבים לחיי השואל כמוהו כקשר אקראי. לכן גם באסטרולוגיה יש משהו שמקביל לשני העקרונות, למרות שהם אינם מתקיימים בה כלשונם כמו בשיטות אחרות.
שתי תפיסות מציאות
צירוף הסמלים של שיטות הייעוץ המיסטיות נתפס אפוא בשני אופנים מנוגדים: מצד אחד הוא תוצאה של תהליך אקראי, ומצד שני הוא סימן בעל משמעות. פירוש הדבר הוא שכדי להבין את ההגיון הפנימי של השיטות האלה עלינו לחשוב על שתי תפיסות מציאות שונות: תפיסת המציאות הרגילה והיומיומית שבה מדובר בתהליך אקראי, ותפיסת המציאות של השיטה עצמה שבה כל דבר הוא סימן. זה בדיוק מה שעומד מאחורי ההפרדה שתיארנו בפרק 2 בין מרחב הקריאה לבין החיים שמחוץ לו. מחוץ למרחב הקריאה אנו תופסים את המציאות הפיזית הרגילה, ובתוכו אנו תופסים את המציאות של סימנים ומשמעויות. מפגש הייעוץ המיסטי הוא כניסה משותפת של הקורא והשואל לתוך מרחב הקריאה, תהליך של פרשנות ועיבוד סמלים שהם עוברים בתוכו, וחזרה למציאות החיים כשהקריאה מסתיימת. אפשר, אם רוצים, לראות בכך סוג של משחק שבו אנו יוצאים מתפיסת המציאות הרגילה, נכנסים לחווית מציאות אחרת שבה כל דבר הוא סימן, ואז חוזרים אל המציאות הרגילה כשאנו מועשרים בחוויות ובתובנות שקיבלנו.
מדוע צריך בכלל שתי תפיסות מציאות? התשובה היא שאנו זקוקים לשתיהן. את תפיסת המציאות החיצונית ברור למה אנו צריכים. אדם שעבורו כל דבר הוא סימן, כולל האירועים הקטנים והסתמיים ביותר של חיי היומיום, יאבד במהירות גם את היכולת לתפקד כהלכה וגם את האיזון הנפשי שלו. למעשה, כמה מצבים פסיכיאטריים מוכרים כמו הפראנויה מתבטאים בדיוק בכך שבעיני האדם הסובל מהם שום דבר אינו מקרי, וכל דבר פעוט בסביבתו נתפס כסימן של קונספירציה מרושעת. יתרה מזו, המדע המודרני מאז ימי גלילאו וניוטון מבוסס על תפיסת מציאות שלפיה מאורעות פיזיים נקבעים על פי חוקי תנועה מכניים בלי שום תכלית ומשמעות. אם תופסים את המציאות כך שכל דבר הוא סימן, החשיבה המדעית (לפחות בצורתה המקובלת, שאחרי הכל הוכיחה את עצמה היטב) הופכת לבלתי אפשרית. לכן, מחוץ למרחב הקריאה אנו זקוקים לתמונת מציאות שבה, בין השאר, ערבוב קלפים הוא תהליך אקראי.
ומה לגבי תפיסת המציאות שבתוך מרחב הקריאה? אנשים מסויימים אולי יכולים לוותר עליה ולא לפנות אף פעם לשיטות מיסטיות של ייעוץ או טיפול. אבל העובדה הברורה היא שבכל תקופה ובכל תרבות יש אנשים רבים שמרגישים שהם זקוקים לה, ולכן הם פונים אליה ומצפים לקבל ממנה עזרה. כנראה שמשהו בתהליך הקריאה מצליח לדבר אלינו ברמה האנושית הבסיסית והמשותפת ביותר, ומעורר בנו תחושה חזקה שהוא יכול לעזור לנו להתמודד טוב יותר עם הבעיות האנושיות הבסיסיות של החיים. אז אין מה להתווכח עם מי שמרגיש שזה לא בשבילו, כנראה שזה לא מתאים לו ברגע זה. אבל לכל אחד יש בעיות בחיים. ואם אנו חשים שנוכל להתמודד טוב יותר עם הבעיות שלנו בעזרת תהליכים שההגיון שלהם הוכיח את עצמו ברמה האנושית במשך אלפי שנים, אולי כדאי לנסות.
מדע והאמת האחת
העובדה ששיטות הייעוץ המיסטי מבוססות על מעבר בין שתי תפיסות מציאות מנוגדות יוצרת בעייה לאנשים שהתרגלו לחשוב על המציאות במונחים מדעיים. המדע המערבי צמח מתוך המוסדות האינטלקטואליים של הדת המלומדת בימי הביניים. ולמרות שבעניינים רבים המדענים הפכו את תמונת העולם הדתית על פניה, עדיין נשארה אצלם מחוייבות לרעיון חשוב שהם קיבלו מהתיאולוגים שקדמו להם: יש אמת אחת שחייבים להאמין בה בכל מחיר, בין אם זו הנוסחה הנכונה של השילוש הקדוש או הנוסחה הנכונה של חלקיקי החומר היסודיים. אבל אם מוכנים להאמין רק באמת אחת, איך אפשר לקבל את המעבר בין שתי תמונות המציאות של מרחב הקריאה? התמונות האלה הרי סותרות זו את זו. איך יכול להיות ששתיהן נכונות?
אפשר, כמובן, לנהוג כמו מדענים רבים המכריזים במפורש שבעיניהם רק האמת המדעית היא הנכונה, וכל עניין הייעוץ המיסטי הוא אשלייה ואחיזת עיניים. במונחים שלנו, הם מעדיפים תמיד להישאר מחוץ למרחב הקריאה עם תמונת מציאות שבה ערבוב הקלפים הוא אקראי. השקפה כזו יכולה להתאים למי שאינו חושב לפנות לשיטות הייעוץ המיסטי. אבל אם אנחנו לא רוצים לוותר על החוויה העוצמתית של שיטות כאלה ועל התובנות שאפשר להפיק מהן, כדאי בכל זאת לבדוק אם יש איזה פתח שיאפשר לנו לקבל את שני הצדדים - גם את תמונת העולם המדעית, וגם את האפשרות לחרוג ממנה לתוך מרחב הקריאה.
אילו היינו מדברים על העניינים האלה לפני קצת יותר ממאה שנים אולי היינו נאלצים לעצור כאן. אבל בינתיים קרה משהו משמעותי במדע שאולי פותח פתח כזה. אנשים רבים שלמדו מקצועות מדעיים וטכניים אינם לגמרי מודעים לכך כי החינוך שהם קיבלו בבית הספר התיכון, ושהכשיר אותם מלכתחילה למקצועות האלה, עדיין מבטא את רוח התפיסות ששלטו במדע מאז ניוטון ועד למאה התשע עשרה. אבל בתחילת המאה העשרים הופיעה תיאוריה חדשה שמאתגרת קשות את התפיסות המדעיות הישנות. התיאוריה הזו נקראת תורת הקוונטים.
תורת הקוונטים ורעיון ההשלמתיות
תורת הקוונטים היא פרי פיתוח משותף של גדולי הפיזיקאים בתחילת המאה העשרים. היא הופיעה אחרי שהמדע הישן כשל בנסיונותיו להבין את מבנה האטום, ובמהרה היא הפכה לתורה הבסיסית והחשובה ביותר גם של הפיזיקה וגם של הרבה מאד מהטכנולוגיה החדשנית של המאה העשרים. אולם למרות שתורת הקוונטים היא תיאוריה פיזיקלית מוצלחת ומצליחה ביותר, פיזיקאים רבים חשים אי נוחות ביחס אליה משום שהיא חורגת מכל מה שהיה מקובל עד כה במדע. אמנם, משוואות תורת הקוונטים חוזות באופן מדוייק את התנהגותם של אטומים או אלקטרונים בניסוי. זה אמור להיות המבחן העליון לתורה פיזיקלית, ותורת הקוונטים עוברת אותו בהצלחה מרשימה. אולם אם שואלים מהו בדיוק האלקטרון – או במונחים יותר מדוייקים, האם הוא חלקיק או גל – מתברר שתורת הקוונטים נותנת שתי תשובות סותרות.
על פי תורת הקוונטים, האלקטרון יכול להיות מתואר ברגע מסויים כחלקיק וברגע אחר כגל. כל אחד משני התיאורים האלה הוא נכון ומדוייק, למרות שהם סותרים זה את זה. העניין הוא שאף פעם לא צריך להשתמש בשניהם בבת אחת. השאלה איזה משני התיאורים הוא הנכון ברגע מסויים תלויה בשאלה איזה ניסוי הצופה האנושי, כלומר אנחנו, מחליטים לבצע באותו רגע. אם נבחר לבצע ניסוי מסויים, האלקטרון יתנהג כחלקיק וכך נכון לתאר אותו במשוואות הפיזיקליות. אולם אם נבחר לבצע ניסוי אחר, האלקטרון יתנהג כגל. נראה כאילו מציאות האלקטרון - אם הוא חלקיק או גל - אינה קבועה באופן אובייקטיבי, אלא היא משתנה על פי הבחירה שאנו עושים לבצע את הניסוי הראשון או השני. המצב הזה הוא מבלבל מאד עבור מדענים שחונכו על פי עקרונות המדע הישן. בעיקרון, כמדענים הם אמורים לחפש את המציאות האובייקטיבית. אז איך ייתכן שהמציאות "הנכונה" של המדע תלויה באדם ובבחירות שלו?
חוקרים רבים ניסו לחשוב על רעיונות שונים כדי לפתור את הבעייה הזו. היו מדענים שהעלו רעיונות לא מאד ברורים על השפעה פיזיקלית של התודעה האנושית על החומר, אבל הרעיונות האלה לא הובילו לשום תוצאה מעניינת. אחרים חשבו שאולי האלקטרון עשוי משני חלקים עם חיבור קצת מסורבל ביניהם, כאשר האחד הוא חלקיק והאחר גל, אבל גם הרעיון הזה הסתבך בבעיות קשות. היו עוד נסיונות רבים, שאף אחד מהם לא צלח, להתאים את תורת הקוונטים לעקרונות הפיזיקליים הישנים. אחד מהם אף הרחיק לכת וטען שאולי היקום שלנו הוא אחד מבין הרבה יקומים שמתפצלים זה מזה, ויוצרים עץ מסועף של היסטוריות שונות שמתפתחות זו לצד זו. ברעיון דומה ניתקל שוב מאוחר יותר כשנדבר על גן השבילים המתפצלים. אבל הרעיון המעניין ביותר, שגם יכול לשפוך עבורנו אור על שאלת מרחב הקריאה, הלך עוד יותר רחוק ובחן מחדש את עצם המושג של תיאור המציאות בפיזיקה. לרעיון הזה קוראים בשם השלמתיות. המציא אותו פיזיקאי בשם נילס בוהר שתרם רבות להתפתחות תורת הקוונטים, והיה ראש המגנים עליה בתקופה שבה עדיין היה וויכוח אם לקבל אותה כתורה הבסיסית של הפיזיקה.
על פי רעיון ההשלמתיות, אין טעם לדבר על מציאות אובייקטיבית. את מה שהאלקטרון הוא "באמת" אי אפשר לתפוס בעזרת המושגים הפיזיקליים והאמצעים הנסיוניים שנגישים לאדם. אבל בעצם, גם לא חשוב לנו לדעת מהו האלקטרון במציאות האובייקטיבית. בעולם האמיתי שלנו, כל מה שאנחנו צריכים הוא לדעת איך נכון להתייחס לאלקטרון ברגע מסויים, במסגרת הצרכים והיכולות שלנו ועם הבחירות שעשינו. את זה תורת הקוונטים מספקת: היא אומרת שאם הצרכים והיכולות שלנו הביאו אותנו לבצע ניסוי מסויים, אזי נכון לתאר את האלקטרון באופן הזה ולא באחר. במלים אחרות, הבעייה היא לא בתורת הקוונטים או באלקטרון. הבעייה היא אצלנו, בציפייה שלנו לקבל מהפיזיקה תמונת מציאות אובייקטיבית אחת ויחידה.
במקום תמונה אחת של מציאות אובייקטיבית, תורת הקוונטים נותנת שני תיאורים סותרים שמשלימים זה את זה לתשובה הטובה ביותר שאפשר לתת לשאלה "מהו האלקטרון": האלקטרון הוא חלקיק בניסוי הזה, וגל בניסוי ההוא. זהו רעיון ההשלמתיות: המושגים והיכולות האנושיים הם מוגבלים, ולכן הם אינם מאפשרים לנו לתפוס את המציאות השלמה. במקום זה עלינו להסתפק בתמונות מציאות חלקיות, כלומר תיאורים מנוגדים שמשלימים זה את זה, כאשר כל אחד מהם יכול להיות נכון בנסיבות כאלה או אחרות. מה שאנו צריכים לדעת הוא לא מהי תמונת המציאות האובייקטיבית האחת, אלא איזה מבין תיאורי המציאות המשלימים שעומדים לרשותנו נכון לנו לאמץ ברגע נתון.
השלמתיות וקריאה בקלפים
בוהר עצמו לא חשב שרעיון ההשלמתיות מוגבל רק לפיזיקה הקוונטית. הוא ראה אותו כאמת כללית שכדאי לקחת איתנו גם לתחומים אחרים של חיינו. ברוח זו אפשר לחשוב שגם המעבר בין שתי תמונות המציאות, זו שמחוץ למרחב הקריאה וזו שבתוכו, יכול לבטא תפיסה השלמתית. במקום לשאול מהו עירבוב הקלפים באמת - האם הוא תהליך אקראי, או מקור של סימן בעל משמעות - אנו שואלים איך נכון לנו לתאר אותו. התשובה היא: תהליך אקראי מחוץ למרחב הקריאה, סימן בעל משמעות בתוכו. שני התיאורים האלה הם משלימים, ומה שחשוב הוא שאנו יודעים מתי להשתמש באחד מהם ומתי באחר.
ומה אם נשאל מה זה באמת – אקראי או סימן? כמו שאי אפשר לומר מהו באמת האלקטרון, גם על השאלה הזו אי אפשר לענות. מצד אחד, לעולם אי אפשר להוכיח שצירוף אירועים שנראה לנו מופלא הוא באמת פעולה של כוחות נסתרים. גם אם זה נראה לנו מאד לא סביר סטטיסטית, עדיין זה יכול להיות מקרה. מצד אחר, אי אפשר גם להוכיח שאירוע כלשהו באמת קרה במקרה. תמיד ייתכן שיש מאחוריו כוחות נסתרים המכוונים את מהלך הדברים, אולי כדי להעביר לנו מסר או כחלק מתכנית רוחנית כללית של העולם. העניין הוא שעם רעיון ההשלמתיות אין צורך לבחור אחת מבין האפשרויות ולהחליט שרק היא אמיתית. אלו שתי נקודות מבט משלימות על המציאות המורכבת והמסתורית של קיומנו בעולם, ואנו בוחרים לנוע ביניהן כאשר אנו נכנסים למרחב הקריאה ויוצאים ממנו.
כאוס ואפקט הפרפר
החשיבה ההשלמתית שבאה מתורת הקוונטים יכולה לעזור לנו להשתחרר מהרעיון המקובע של תמונת מציאות אמיתית אחת ויחידה, ובכך לאפשר לנו לחוות מבפנים את המציאות של מרחב הקריאה. אבל היא עדיין אינה עוזרת לנו להבין את מה שמתרחש בתוך מרחב הקריאה מנקודת המבט של המציאות שמחוץ לו. איך יכול להיות שאירוע פעוט וקצר של ערבוב קלפים והסתכלות עליהם יוצר שינוי ממשי במציאות המורכבת של חיי האדם, שפועלים בה כוחות והשפעות רבי עוצמה וארוכי טווח? וגם אם הוא אכן יכול לחולל שינוי כזה, בסופו של דבר הוא מבוסס על תהליך אקראי. מה מבטיח לנו אפוא שהשינוי יהיה לטובה?
גם על השאלות האלה אפשר לשפוך אור בעזרת רעיונות חדשים שהופיעו לאחרונה במדע, הרבה אחרי שתורת הקוונטים כבר התקבלה אבל בלי קשר ישיר אליה. הטכנולוגיה החדשה של מחשבים ורשתות מידע איפשרה למדענים בסוף המאה העשרים להתמודד עם היבטים חדשים של המציאות המורכבת שבה אנו חיים, שלפני כן היו מסובכים מדי מכדי שהמדע יוכל לתת את דעתו עליהם. כתוצאה מכך הופיעה תיאוריה חדשה שחוקרת מצבים של אי וודאות בטבע, בחברה ובחיים ונקראת תורת הכאוס. בהמשך צמחה ממנה תורת המערכות המורכבות, שמתארת כיצד צומחות ומתפתחות מערכות שונות כמו, למשל, הגוף והמוח, מושבות של בעלי חיים, חברות אנושיות, שוק המניות או רשת האינטרנט. גם תורת הכאוס וגם תורת המערכות המורכבות יכולות לעזור לנו להבין טוב יותר את ההשפעה שיכולה להיות לקריאה בקלפים על חיי האדם.
הפיזיקה הישנה של המאה התשע עשרה עסקה בבעיות של מערכות פשוטות, ואלו גם הבעיות המופיעות בספרי הלימוד שעיצבו את דרך מחשבתם של מדענים ומהנדסים. הסיבה לכך מובנת: לבעיות של מערכות פשוטות יש פתרונות פשוטים, ואפשר למצוא אותם בעזרת משוואות מתימטיות שמאז המאה השבע עשרה הפיזיקאים יודעים לחשב במדוייק. מהי מערכת פשוטה? מערכת שיש בה רק מעט גורמים ובלי הרבה השפעות גומלין ביניהם. לדוגמה, מערכת פשוטה היא משקולת מתנדנדת בקצה חוט שהקצה העליון שלו קבוע, או כוכב לכת בודד שנע סביב שמש יחידה ביקום. אמנם, אלה מקרים אידיאליים שאינם מתקיימים באמת במציאות. הקיר הממשי שהמשקולת תלויה עליו רועד עם תנודות קליפת כדור הארץ, ובחלל יש הרבה כוכבים והרבה שמשות. אבל הסטייה הקטנה של המציאות מהמודל האידיאלי גורמת בדרך כלל לתוצאות זעירות שלכל הצרכים המעשיים אפשר להתעלם מהן. זו הסיבה שהמדע הישן הצליח לתאר ולחזות במדוייק תופעות פיזיקליות רבות, וכך לשלוט בתנועתן ולכוון אותן לצרכים מועילים.
העובדה שסטייה קטנה גורמת לתוצאות קטנות היא תכונה שמאפיינת מערכות פשוטות. אפשר לדמות מערכות כאלה לקטר גדול וכבד על מסילת רכבת. הקטר נוסע במסלול קבוע וצפוי מראש, ודחיפה קטנה לכאן או לשם לא תסיט אותו ממסלולו. כדי לגרום לו לנוע הצידה, למשל, עלינו לדחוף אותו בכוח גדול ובכיוון שאליו אנו רוצים להסיט אותו. אם אין לנו מספיק אנרגיה כדי להפעיל כוח כזה, כדאי לשכוח מכל העניין. פרפר לא יכול להזיז ממסלולו קטר של רכבת גם אם יתאמץ בכל כוחותיו.
אבל במציאות דברים לא תמיד מתנהגים כמו קטר על פסי רכבת. אחת התגליות הראשונות של תורת הכאוס נולדה מהשאלה מדוע כה קשה לחזות את מזג האוויר מעל יומיים-שלושה מראש. כפי שהתברר, מערכת מזג האוויר של כדור הארץ היא מאד מורכבת ופועלות בה השפעות גומלין רבות. התוצאה היא שכל פרפר שמנפנף בכנפיו במקום כלשהו בעולם יכול להסיט את המערכת ממסלול אחד של התפתחות למסלול אחר. לדוגמה, פרפר כזה יכול לייצר משב רוח קל שיזיז טיפה עלה, שייפול ויתיז קצת מים שיגרמו לענף יבש ליפול ולגרום זעזוע חזק יותר, וכן הלאה. אחרי כמה חודשים שרשרת ההשפעות האלה שהולכות ומתגברות יכולה להביא את המערכת למצב חדש, שבו מתחוללת סופת רעמים חזקה במקום אחר לגמרי בעולם. כביכול, הפרפר שנופף בכנפיו הוא זה שחולל את סופת הרעמים. לתופעה הזו קוראים, לא במפתיע, אפקט הפרפר.
גן השבילים המתפצלים
ברור שהפרפר לא באמת מחולל סופת רעמים במובן המקובל. האנרגיה של הסופה באה ממערכת מזג האוויר ולא מכנפי הפרפר, והסופה גם לא תתרחש אם מלכתחילה מערכת מזג האוויר אינה כוללת אפשרות כזו. אבל במערכת מורכבת עם השפעות גומלין רבות העתיד נראה לא כמו מסילה של פסי רכבת, אלא כגן של שבילים שמתפצלים זה מזה ומובילים לכיוונים שונים. הפרפר נמצא באחת מנקודות ההתפצלות האלה, ומשק הכנפיים שלו מספיק כדי להטות את המערכת בעדינות ולשלוח אותה לשביל אחר. הדבר דומה לסיבוב הקטן של הגה המכונית ימינה או שמאלה בנקודת ההתפצלות של כבישים מהירים: פעולה קטנה, אבל היא תשלח אותך למקום אחר לגמרי.
אפקט הפרפר אומר שני דברים. ראשית, יש רגעים - ובחיים האמיתיים, יש הרבה כאלה - שבהם פעולה קטנה יכולה לחולל שינוי גדול. שנית, כאשר זה קורה, אין קשר ישיר ופשוט בין הפעולה עצמה והתוצאה הסופית: לפרפר אין מושג על מה שקורה במערכת מזג האוויר, ומשב הרוח הזעיר שהוא חולל בכנפיו בכלל אינו בכיוון שבו הסופה נושבת לבסוף. למי ששואף למצב של שליטה מוחלטת במציאות, אפקט הפרפר הוא חדשות רעות: עד כמה שלא נחזק את הידע ואת אמצעי השליטה שלנו, תמיד יישאר משהו בלתי נשלט כמו פרפר שיוכל לנופף בכנפיו ולשבש לנו את כל התכניות. אבל למי שרואה את עצמו כפרפר קטן בתוך מציאות שהיא תמיד גדולה וחזקה ממנו, אלה חדשות טובות. פירוש הדבר הוא שאם תזהה את המצבים שבהן העתיד יכול להתפצל (בשפת התיאוריה, הנקודות שבהן המערכת נמצאת במצב של כאוס), ואם תוותר מראש על שליטה מוחלטת בתוצאה הסופית, גם פעולות קטנות שלך יכולות לחולל שינוי גדול.
מהם המצבים האלה? גם בחיים, אלה בדיוק הנקודות שבהן אנו נמצאים במצב של כאוס. יש אולי תקופות שבהן אנו יכולים לחוש את חיינו נעים על מסילה יציבה ובטוחה כשהכל מסודר וצפוי. אבל מפעם לפעם (ואולי הרבה פעמים) אנו מגיעים למצב של משבר ואי יציבות: התלבטות בין דרכים שונות, בעייה שאיננו יודעים כיצד להתמודד איתה, רצון בשינוי בלי לדעת באיזה כיוון, אי נחת ותחושת תקיעות שמתנגשת עם רצון שלנו לצאת ממנה, וכדומה. במצבים כאלה העתיד נפתח כגן של שבילים מתפצלים, ברוח הדימוי שהופיע בסיפור בשם זה של חורחה לואיס בורחס. במקום מסלול יחיד וקבוע מראש אפשר כעת לחשוב שאנו עומדים בצומת של שבילים שמובילים בכיוונים שונים, כאשר כל צעד קטן לכאן או לשם יכול להשפיע על חיינו לטווח ארוך. למרות האפשרויות החדשות שהוא מציע, מצב כזה יכול לעורר בנו תחושות לא נעימות של אי וודאות, בלבול ופחד. בדרך כלל, אלה גם המצבים והתחושות שאיתם אנשים מגיעים לייעוץ המיסטי.
הגורם האקראי שמניע את תהליך הייעוץ הוא בעצמו ביטוי לאפקט הפרפר. בכל פעם שטורפים את הקלפים הסידור שלהם מושפע משינויים זעירים בתנועת היד, וערבוב נוסף מגדיל את ההשפעות האלה ומוביל לסידור קלפים אחר לגמרי. מה שמפגש הייעוץ עושה הוא להמשיך את שרשרת ההשפעות של אפקט הפרפר מהעצמים הסמליים דרך תהליך הפירוש עד שהיא גורמת תזוזה קלה בנפשו של השואל. ומכיוון שבחיי השואל שורר כעת מצב כזה או אחר של כאוס, התזוזה הקלה בנפש יכולה להמשיך ולהתגבר עד שהיא מביאה אותו לעשות בחירות שיובילו את חייו למסלול חדש.
בראייה הזו יש תפקיד ברור למבנה המסורתי של מפגש הייעוץ המיסטי. זוהי שיטה שהתפתחה במשך אלפי שנים כדי ליצור קשר כזה של אפקט פרפר בין מערכת הסמלים לבין חיי האדם. זה לא שהקלפים "אומרים לשואל מה לעשות". הרגישות המוגברת שבה השואל נמצא, יחד עם הדרכים הבדוקות והמנוסות של מפגש הייעוץ המיסטי, גורמים לו להיקשר לסמלי הקלפים ולפרשנות שקיבל במפגש. התכנים והתחושות שעלו במפגש ממשיכים ללוות אותו גם אחר כך, מתחזקים ואולי גם משנים את פניהם בתהליך העיבוד המודע והלא מודע שהוא עושה בהם. בסופו של דבר הם יכולים להניע אותו לפעולה, שאולי תהיה בכיוון אחר לגמרי ממה שנאמר במפגש עצמו.
הראייה הזו מתאימה למה שמעידים אנשים רבים שעשו שינוי או בחירה משמעותית בחיים וקושרים זאת לחוויה שעברו במפגש ייעוץ מיסטי. כפי שהם מתארים זאת, איזה סמל שהופיע או משהו שנאמר במפגש "הפיל אצלם את האסימון" ובסופו של דבר עורר אותם לנוע בדרך חדשה. מנסיוני לא תמיד בטוח שהם בכלל זוכרים את מה שקרה בדיוק במפגש, אבל אין לכך חשיבות. גם הזיכרון של מה שקרה במפגש עובר עיבוד בתהליך שבא בעקבותיו. מה שחשוב הוא שקרה שם משהו, שמאוחר יותר מייצג עבורם את רגע המפנה בחייהם. חודורובסקי נהג לומר על זה עוד לפני שתורת הכאוס הפכה לאופנתית: "המטרה שלך היא לא לטלטל את השואל בכוח ולדחוף אותו לדרך חדשה, אלא להזיז אותו במילימטר אחד מהמקום שבו הוא היה קודם. את השאר הוא כבר יעשה בעצמו".
מהתפיסה של תהליך הייעוץ המיסטי במונחים של אפקט הפרפר וגן של שבילים מתפצלים אפשר גם להבין מדוע הצעד שהקריאה בטארוט עשתה, כאשר עברה מפרספקטיבה של חיזוי והגדת עתידות לפרספקטיבה של ייעוץ ותהליכים רגשיים, היה נכון. לומר לאדם "בעוד שלושה חודשים יקרה לך כך וכך" הוא להציג לפניו את העתיד כמסילת רכבת צפויה מראש. בין אם התחזית תתממש ובין אם לא, עצם הניסוח שלה כבר סוגר את העתיד במקום לפתוח אותו. במקום זאת, התמונה שנרצה להציג לשואל היא של עתיד פתוח עם אפשרויות שונות שהוא יכול לבחור ביניהן. תמונה כזו מחזקת אותו, ונותנת לו את התחושה שהוא זה שמנהל את מהלך חייו. זו הסיבה שגם כאשר מדברים על העתיד כדאי להציג את מה שאנו רואים בקלפים כסיפור שיכול להתממש, או כהצעה שאפשר לחשוב עליה. אם אנו רואים שהלכנו בכיוון שהשואל אינו יכול או מוכן לקבל, אולי נסתכל שוב בקלפים וננסה לראות בהם סיפור אחר.
מערכות מורכבות
אפקט הפרפר יכול אולי לתאר את עצם ההשפעה של קריאה בקלפים. אבל עדיין קשה להבין ממנו מדוע אפשר להאמין שההשפעה הזו היא בדרך כלל טובה, או לפחות שבידיים הנכונות היא יכולה להיות כזו. בעיני מישהו שמחזיק בתמונת העולם המדעית ערבוב הקלפים הוא תהליך אקראי. האם אין פירוש הדבר שגם ההשפעה שלו על חיי האדם תהיה אקראית - כלומר, בממוצע לא טובה ולא רעה?
כדי להבין את העניין כדאי לראות אותו מנקודת מבט של תורת המערכות המורכבות שהרחיבה והעמיקה את הרעיונות של תורת הכאוס, ובין השאר היא נותנת תמונה יותר מפורטת של מה שהצגנו קודם כגן השבילים המתפצלים. במקום הליכה בגן של שבילים היא מציעה לחשוב על ההתפתחות של מערכות מורכבות - ואפשר להגיד, גם של מהלך חיינו - ככדור קטן המתגלגל במורד של עמק. העמק מחוספס ומחורץ עם הרבה ערוצים שמתפצלים זה מזה, וכולם מוליכים מטה בדרכים שונות. הכדור מתגלגל על ערוץ כלשהו ומדי פעם הוא מגיע לנקודת התפצלות של ערוצים המוליכים לכיוונים שונים. בנקודה כזו הוא יפנה ימינה או שמאלה, והבחירה הזו תשלח אותו לערוצים ולהתפצלויות נוספות שילכו ויתרחקו זה מזה. אלו הן נקודות ההתפצלות של אפקט הפרפר, והתמונה כולה נקראת בשם "נוף אבולוציוני".
בדרך כלל כדור כזה יתגלגל עוד ועוד. אולם מדי פעם ייתכן שהוא ייתקע בגומה קטנה. מעבר לגומה אולי יש ערוץ אחד, או אולי יותר, שמובילים כלפי מטה ושיאפשרו לו להמשיך בדרכו. אבל הכדור אינו יכול להגיע אליהם. אין לו אנרגיה מספקת כדי לדלג מעל הגבעה הקטנה שבינו לבינם, ולכן הוא תקוע בלי שיוכל לזוז.
כעת נניח שרעידה חזקה מטלטלת את העמק. הרעידה הזו יכולה להקפיץ את הכדור בכיוון אקראי, ואם יש שם ערוץ שיכול לאפשר לו להמשיך לנוע למטה הוא ייפול לתוכו ויתגלגל הלאה. בסופו של דבר, אולי הוא ינוע בכיוון אחר לגמרי מזה שבו הטלטלה הראשונית העיפה אותו. אבל אם היא לא הייתה מתרחשת, הוא היה נשאר תקוע בגומה שלו.
איך זה קשור לקריאה בקלפים? השואל בא לקריאה עם הרגשות והרעיונות שמלווים אותו בחייו. אם הוא בא לבקש עזרה, כנראה שלא די בהם כדי להתמודד היטב עם הבעייה שמעסיקה אותו. אפשר לדמות את מצבו לכדור שנתקע בתוך גומה, כאשר המשאבים והאנרגיה שלו אינם מספיקים כדי לדלג מעל הגבעות המקיפות אותו.
ההנחה שלנו היא שיש לשואל אפשרות לשפר את מצבו. אם רק יצליח לצאת קצת מהגומה הרגשית והמחשבתית שהוא תקוע בה הוא יוכל לראות קשרים בין רגשותיו ובין גורמים בחייו שלפני כן הוא לא שם לב אליהם, או דרכים לפעולה שקודם הוא לא העלה על דעתו, או איזו תובנה חדשה אחרת, והשינוי הזה יאפשר לו להמשיך הלאה בכוחות עצמו. אולי ההנחה הזו לא תמיד נכונה. אבל אם אנו חשים שמצבו של האדם שלפנינו חסר תקווה ושאין בידנו לעזור, אולי לא כדאי שנייעץ לו.
במודל של הנוף האבולוציוני, אפשר לראות את התזוזה הקטנה שצירוף הקלפים ותהליך הקריאה מעוררים בנפשו של השואל כמין טלטלה שעוזרת לו לעבור את הגבולות הרגשיים והמחשבתיים סביב הגומה שנתקע בה. הטלטלה יכולה להיות קטנה יחסית לתנועה שהיא תחולל אחר כך, אבל די בה כדי לעבור את הגבעות הקטנות סביב הגומה שלו. אין גם חשיבות לשאלה אם הטלטלה היא במחשבה תחילה כדי להניע את הכדור בכיוון מסויים או שהיא אקראית. בסופו של דבר, מה שקובע הוא איזה ערוצים נמצאים מעבר לגבעות ולאן הם מוליכים בהמשך. מרגע שהכדור יגיע לערוץ שמוביל אותו הלאה, הוא ימשיך ויתגלגל בו גם אם הערוץ יפנה בכיוון אחר. כמו שראינו באפקט הפרפר, במערכות מורכבות לא תמיד הכיוון שאליו דוחפים הוא הכיוון שבו דברים נעים לבסוף.
אז מה מבטיח שהקריאה בקלפים תהיה מועילה ומקדמת? התשובה היא שאף פעם אי אפשר להגיע לביטחון מלא. אבל אפשר להשתדל שהיא תהיה כזו. הדבר תלוי לא בקלפים אלא בנוף האבולוציוני שאנו יוצרים עבור תהליך הקריאה - כלומר, באווירה הרגשית ובדרך שבה אנו מנהלים את המפגש. עלינו לבנות את הנוף הזה כך שיציע לשואל ערוצים מקדמים ומועילים שאפשר להגיע אליהם בקפיצה קטנה מהמקום שבו הוא נמצא. במלים אחרות, אין לנו שליטה בקלפים שיופיעו בקריאה. אבל מרגע שהופיעו, המשימה שלנו היא למצוא בהם רעיונות והצעות שיוכלו לעזור לשואל. את מה שנראה נציג לו כאפשרויות ותסריטים שהוא יכול לבחור אם ללכת איתם, או אולי לנסות משהו אחר במקומם. וגם את התהליך הזה ננהל כשאנו מתכוונים לעזור לשואל כמיטב יכולתנו, מהמקום הנקי והמואר ביותר שאנו יכולים למצוא בנפשנו באותו רגע. זו הסיבה שאני ממליץ לקוראי טארוט לרכוש כלים טיפוליים, להתעניין בתורות רוחניות או דתיות, וכמובן להקפיד על התנהגות אתית ברוח הכללים שמופיעים בסוף הספר.
ובכל זאת, המופלא
ואולי בכל זאת זה לא תמיד אקראי? פעמים רבות אנו חשים שצירוף הקלפים שיצא אינו מקרי אלא הוא מכוון באופן מדוייק ומופלא, או שההופעה של קלפים מסויימים חורגת מהממוצע הסטטיסטי ונתנות לנו תחושה שזה לא מקרה. האם זה רק משחק שבו אנו מדמים לעצמנו שכל דבר הוא סימן, או שגם מחוץ למרחב הקריאה אפשר לחשוב שיש בזה משהו? האם אי אפשר להאמין, למשל, שהשפעות מרובד אחר של המציאות מכוונות את הקלפים שיופיעו כדי להעביר לנו מסר מקדם ומועיל?
התשובה היא שאפשר. בחשיבה המדעית הישנה, כדי להתערב במציאות צריך לדחוף דברים בכוח, וכדי ליצור שינוי גדול צריך כוח גדול. אבל תורות הקוונטים, הכאוס והמורכבות מציגות תמונה אחרת. אפשר להתערב במציאות ולשנות אותה גם בנגיעות קטנות וכמעט בלתי מורגשות. לדוגמה, תורת הקוונטים מתארת אירועים אקראיים שקורים ברמה האטומית, ותורת הכאוס יכולה להסביר איך ההשפעה שלהם יכולה לגדול וללכת עד שהם מזיזים משהו משמעותי במציאות כמו, למשל, סידור הקלפים בקריאה. ומה אם מפעם לפעם יש התערבות קטנה בתהליך הקוונטי, והוא מתרחש כך שבסופו של דבר ייצא צירוף קלפים כזה ולא אחר? אפשר כמובן גם לחשוב שתורת הקוונטים והכאוס הן לא המילה האחרונה של המדע, ובעתיד יהיה אפשר לחשוב על דרכים אחרות שבהן המופלא מתערב במציאות הפיזית בצורה עדינה כזו.
הנקודה היא שאם השפעות קטנות כאלה של המופלא קורות רק מדי פעם ובהקשר של משמעות אנושית, המדע לא יוכל לגלות אותן. הן קטנות מדי מכדי שיהיה אפשר להבחין בכל אחת מהן בנפרד. ומכיוון שהמשמעות האנושית היא תמיד חד פעמית, הן גם לא ייצרו תבניות סדירות שהמדע יכול לגלות באופן סטטיסטי. המדע אינו יכול אפוא לא להוכיח ולא להפריך את ההנחה שהמופלא מתערב במציאות חיינו, כאשר הוא עושה זאת מפעם לפעם במגע עדין כמשק כנפי פרפר. הבחירה היא שלנו, אם להאמין או לא להאמין. ואולי, אם זה הלקח שלנו מתורת הקוונטים, אפשר גם וגם.
|
