|
טארוט, עירום, מדבר
קלפים ופסיכומאגיה בפסטיבל פשוט
חלק 1: הפסטיבל
בתחילת יולי 2007 התקיים, זו הפעם החמישית, פסטיבל העירום והמדיטציה "פשוט". הפסטיבל נערך בהאחזות הנח"ל לשעבר שיטים הנמצאת על הכביש הישן לאילת בין ציחור ושיזפון. כיום פועל בה "אשרם במדבר" שהוא מרחב אירוח וסדנאות עם אופי ניו-אייג'י בהשראה מקורית שבאה מתורתו של הגורו ההודי אושו, אבל יש בו גם זרמים וגישות אחרות. הקים אותו רפיק-ידידיה (תמיר קמחי) שבינתיים עזב את המקום, וכעת הוא מנוהל באופן שיתופי על ידי מספר קטן של דיירים פחות או יותר קבועים.
הפסטיבל נמשך ארבעה ימים, מרביעי עד שבת, שבמהלכם התקיימו אירועים שונים כמו הופעות מוזיקה ומסיבות ריקודים, מדיטציות קבוצתיות והתנסויות בתרגילי נשימה מודעת, סדנאות לגילוי עצמי נפשי וגופני וטקסים דתיים אלטרנטיביים, שיעורי יוגה ויוגה-צחוק ואימפרוביזציות של ג'יבריש וריקודים אפריקאיים ומיניות טאנטרית, מעגלי העצמה לנשים ומפגשים חווייתים על גבריות בהיבט רוחני. מחוץ לאירועים המאורגנים יכלו המשתתפים להתמרח בבוץ במתחם שנקרא "פשוטיפשי", לצייר או לקבל ציורי גוף צבעוניים, לטייל במדבר שמסביב או להשתכשך בבריכה. היה אפשר גם סתם להשתרע על מרחבי הדשא של האשרם או על המחצלות והמזרונים שהיו מונחים בסככה גדולה, וסביבם דוכנים עם צ'אי הודי וסנדביצ'ים ומשקאות קלים שניתנו תמורת תלושים משולמים מראש. פסטיבלים דומים יש כיום הרבה בישראל, אבל פסטיבל "פשוט" הוא ייחודי בכך שאין בו חובה להיות לבוש, ורבים מהמשתתפים בפסטיבל אכן הסתובבו עירומים בכל שעות היום.
גם אני העברתי בפסטיבל הזה שתי סדנאות של שעה וחצי, האחת עם קלפי טארוט והאחרת עם קלפים פסיכודינמיים. בדפים הבאים אני מנסה לתאר את הפסטיבל ואת החוויות שלי בו, את הסדנאות שהעברתי וההגיון שעמד מאחוריהן, ואת מה שיכולתי להבין באותם ארבעה ימים על שאלות ועניינים כמו עירום ולבוש, התנסויות פסיכומאגיות, תהליכי שינוי אישיים ומחשבה שיוצרת מציאות.
"ברוך הבא לארץ הפריקים" אמרתי לעצמי למראה הצעיר העירום לגמרי שהתעסק באיזה עניין טכני במגרש החנייה שבכניסה לאשרם. אבל מי שהיה חריג ומוזר זה אני. כמה ימים אחר כך מישהו הזכיר את הרושם שעשיתי כשהגעתי "לבוש" למתחם הפסטיבל. אחרים הגיעו עם בד לונגי קל כרוך סביב המותניים או מכנסי שרוואל קלים, ולפעמים בלי חולצה. אני, לעומת זאת, נכנסתי לאשרם עם מכנסי גאפ מרופטים קלות, חולצת טי-שירט וכובע קש, ובידי מזוודת טרולי נגררת כאילו זה עתה ירדתי מטיסה לאתר נופש זול.
הפסטיבל עצמו היה רק בתחילתו, בשלבי ארגון והקמה, ואנשים חדשים הגיעו בקצב גדל והולך. פה ושם היה אפשר לראות גבר עירום בשביל שבין המתחמים המוצלים. אולם הנשים עדין הסתובבו לבושות, לכל היותר בלי חלק עליון. התמקמתי בחדר שהקצו לי. כמנחה סדנאות בפסטיבל הייתי זכאי למקום מוצל להקים בו אוהל אבל העדפתי לשלם עבור מיטה בחדר ממוזג עם עוד שותפים. ליתר ביטחון הבאתי את האוהל שלי, למקרה שארצה פרטיות שבדרך כלל כל כך חשובה עבורי. אולם משהו באווירה הפתוחה והמקבלת של הפסטיבל כנראה עשה לי את זה, והשהות בחדר משותף עם אנשים זרים נראתה לי כעת כעוד ביטוי של עירום והיחשפות. ויתרתי על האוהל. חשתי שהוא לא רק מיותר, אלא גם בעייתי בכך שהמרחב הפרטי עלול לגרום לי להתכנס לתוך בועה סגורה ומציצנית של עצמי.
לפני שבאתי לכאן שאלתי את עצמי איך יהיה ומה ארגיש, ועד כמה אעז להסתובב עירום במהלך הפסטיבל. אבל כעת חשתי מוכן יותר להשתלב. פשטתי את בגדי והלכתי בשמש הלוהטת כמה עשרות מטרים, עד לסככת הבריכה שהייתה בעצם מין גיגית גדולה בקוטר של כחמישה מטר. בבריכה היו כמה גברים ושתי נשים עירומים לגמרי והצטרפתי אליהם. עדיין הרגשתי זר ולא ממש תיקשרתי איתם, אבל במים הייתי חופשי יותר להתמתח, להשתכשך ולהשתעשע. כשיצאתי עטפתי את מותניי בפיסת בד הודי וככה הסתובבתי עוד כשעה או יותר, עד שחשתי רגוע מספיק כדי להסיר אותה. בשלושת הימים הבאים, חוץ מאשר במהלך סדנה אחת, הייתי עירום בכל שעות היממה.
האם הרגשתי טבעי עם זה? לא לגמרי. גם בימים הבאים עלה בי לפעמים גל של מבוכה, והרגשתי חשוף כמו באותם חלומות מטרידים שבהם אני עירום בין אנשים לבושים. אחת לכמה שעות גם הייתי קושר את פיסת הבד למותניי כדי להיכנס למטבח ולמלא את בקבוק המים שלי. את זה עשיתי לא מבחירה: אמרו לי שאסור להיכנס בעירום מלא למטבח מטעמי תברואה. אבל שמתי לב שאחרי שיצאתי, תמיד עברו כמה דקות ארוכות עד שנזכרתי שאזור החלציים שלי עדיין מכוסה. הבנתי שהתחושה של לבוש, גם אם מינימלי, היא בכל זאת יותר טבעית ומובנת מאליה עבורי. אבל גם מצב לא טבעי יכול לעורר התענגות משלו. כשתפסתי את עצמי מכוסה הסרתי את הבד, ושוב הרגשתי חופשי, משוחרר, יכול לעשות דברים שבדרך כלל איני עושה.
האפקט הברור ביותר של העירום היה מודעות גדולה יותר לנוכחות של הגוף, שהתעוררה דווקא מתוך התחושה הפיזית המטרידה של האיברים החשופים. בניגוד להרגלי ההימנעות מפעילות גופנית שיש לי בדרך כלל, ולמרות החום הכבד ששרר בשעות היום, כעת נהניתי להיות בתנועה, להסתובב בין המתחמים, לטייל במישור המדברי שמחוץ לגדר האשרם, ולמרות העייפות ותחושת הכבדות בשרירים, להתפתות שוב ושוב לקצב הריקוד של אירועי המוזיקה. את המודעות החדשה לנוכחות הגוף, שתחושת העירום הדגישה כמו מין תבלין חריף, קיבלתי בברכה. אבל עוד יותר נעמה לי התחושה של ניצחון מתמשך מעצם היכולת להתעלם מהמבוכה ולהישאר עירום.
יש דרכים רבות לאתגר את עצמך, להתמודד עם מחסומים פנימיים ולחזק את תחושת הבחירה והשליטה העצמית. אולם העירום מאפשר לעשות זאת בצורה ברורה וישירה ביותר. לרוב האנשים, עצם הרעיון שזרים יראו אותם בעירום נתפס כמשהו שאי אפשר להעלות על הדעת. אחיזתו של הטאבו הזה אינה קשורה לדת או לשמרנות מינית, ואפשר למצוא אותה באותה עוצמה גם אצל חילונים או אנשים המקיימים חיי מין מגוונים. אבל למה בעצם? אם לא מדובר בסיטואציה מאיימת, מדוע אנשים רבים מפחדים כל כך מהאפשרות שמישהו זר יראה אותם בעירום? ברור שזו לא רק מבוכה בגלל פגמים ואי שלמות של הגוף. אנשים אינם מנסים להסתיר את פרצופם רק כי הוא אינו יפה, או נמנעים מדיבור בגלל החשש שאחרים ימצאו את צליל קולם לא נעים. מדוע, אם כן, הרעיון שאחרים יראו את פרטי גופנו מפחיד ומרתיע אותנו כל כך?
מה שהופך את כל העניין למוזר עוד יותר הוא הפער העצום בין עוצמת החרדה לבין הקלות שבה, ברגע מסויים, היא יכולה להתפוגג. אתה מתעלם מתחושת אי הנוחות, פושט את כל הבגדים וזהו. אתה שם. ופתאום זה נראה לגמרי אחרת. אתה מתבונן אחורה אל הקיר המוצק והבלתי עביר, שעורר בך כל כך הרבה פחדים, ואין שם כלום. הכל היה רק בראש שלך. אנשים זרים וגם תלמידים שלי לשעבר רואים אותי בעירום. ו..? מה קורה? שום דבר. הסוד שהקפדתי כל כך לשמור עליו הוא שמתחת לתחתונים יש לי חריץ אחוריים ואבר מין גברי. אבל בעצם, אף אחד לא ממש חשב שיש שם משהו אחר, ואף אחד לא נדהם לגלות שזו האמת.
תמיד אומרים שהדרך להתגבר על פחדים וחרדות, רבי עוצמה ככל שיהיו, היא להיכנס ישר לתוכם, לעשות את מה שמפחיד אותך ולראות שהפחד אינו ממשי. חווית העירום ממחישה זאת בצורה חזקה וברורה במיוחד. גם בגלל החד משמעיות הפיזית של הדבר עצמו, כשאתה עירום אתה עירום ואין מקום לפרשנויות סותרות, וגם בגלל העוצמה המשתקת של הפחד שלפני, לעומת הקלות הנינוחה של ההסתגלות למצב החדש.
הפסטיבל נמשך ארבעה ימים, מרביעי עד שבת, שבמהלכם התקיימו אירועים שונים כמו הופעות מוזיקה ומסיבות ריקודים, מדיטציות קבוצתיות והתנסויות בתרגילי נשימה מודעת, סדנאות לגילוי עצמי נפשי וגופני וטקסים דתיים אלטרנטיביים, שיעורי יוגה ויוגה-צחוק ואימפרוביזציות של ג'יבריש וריקודים אפריקאיים ומיניות טאנטרית, מעגלי העצמה לנשים ומפגשים חווייתים על גבריות בהיבט רוחני. מחוץ לאירועים המאורגנים יכלו המשתתפים להתמרח בבוץ במתחם שנקרא "פשוטיפשי", לצייר או לקבל ציורי גוף צבעוניים, לטייל במדבר שמסביב או להשתכשך בבריכה. היה אפשר גם סתם להשתרע על מרחבי הדשא של האשרם או על המחצלות והמזרונים שהיו מונחים בסככה גדולה, וסביבם דוכנים עם צ'אי הודי וסנדביצ'ים ומשקאות קלים שניתנו תמורת תלושים משולמים מראש. פסטיבלים דומים יש כיום הרבה בישראל, אבל פסטיבל "פשוט" הוא ייחודי בכך שאין בו חובה להיות לבוש, ורבים מהמשתתפים בפסטיבל אכן הסתובבו עירומים בכל שעות היום.
גם אני העברתי בפסטיבל הזה שתי סדנאות של שעה וחצי, האחת עם קלפי טארוט והאחרת עם קלפים פסיכודינמיים. בדפים הבאים אני מנסה לתאר את הפסטיבל ואת החוויות שלי בו, את הסדנאות שהעברתי וההגיון שעמד מאחוריהן, ואת מה שיכולתי להבין באותם ארבעה ימים על שאלות ועניינים כמו עירום ולבוש, התנסויות פסיכומאגיות, תהליכי שינוי אישיים ומחשבה שיוצרת מציאות.
| ||||||
"ברוך הבא לארץ הפריקים" אמרתי לעצמי למראה הצעיר העירום לגמרי שהתעסק באיזה עניין טכני במגרש החנייה שבכניסה לאשרם. אבל מי שהיה חריג ומוזר זה אני. כמה ימים אחר כך מישהו הזכיר את הרושם שעשיתי כשהגעתי "לבוש" למתחם הפסטיבל. אחרים הגיעו עם בד לונגי קל כרוך סביב המותניים או מכנסי שרוואל קלים, ולפעמים בלי חולצה. אני, לעומת זאת, נכנסתי לאשרם עם מכנסי גאפ מרופטים קלות, חולצת טי-שירט וכובע קש, ובידי מזוודת טרולי נגררת כאילו זה עתה ירדתי מטיסה לאתר נופש זול.
הפסטיבל עצמו היה רק בתחילתו, בשלבי ארגון והקמה, ואנשים חדשים הגיעו בקצב גדל והולך. פה ושם היה אפשר לראות גבר עירום בשביל שבין המתחמים המוצלים. אולם הנשים עדין הסתובבו לבושות, לכל היותר בלי חלק עליון. התמקמתי בחדר שהקצו לי. כמנחה סדנאות בפסטיבל הייתי זכאי למקום מוצל להקים בו אוהל אבל העדפתי לשלם עבור מיטה בחדר ממוזג עם עוד שותפים. ליתר ביטחון הבאתי את האוהל שלי, למקרה שארצה פרטיות שבדרך כלל כל כך חשובה עבורי. אולם משהו באווירה הפתוחה והמקבלת של הפסטיבל כנראה עשה לי את זה, והשהות בחדר משותף עם אנשים זרים נראתה לי כעת כעוד ביטוי של עירום והיחשפות. ויתרתי על האוהל. חשתי שהוא לא רק מיותר, אלא גם בעייתי בכך שהמרחב הפרטי עלול לגרום לי להתכנס לתוך בועה סגורה ומציצנית של עצמי.
לפני שבאתי לכאן שאלתי את עצמי איך יהיה ומה ארגיש, ועד כמה אעז להסתובב עירום במהלך הפסטיבל. אבל כעת חשתי מוכן יותר להשתלב. פשטתי את בגדי והלכתי בשמש הלוהטת כמה עשרות מטרים, עד לסככת הבריכה שהייתה בעצם מין גיגית גדולה בקוטר של כחמישה מטר. בבריכה היו כמה גברים ושתי נשים עירומים לגמרי והצטרפתי אליהם. עדיין הרגשתי זר ולא ממש תיקשרתי איתם, אבל במים הייתי חופשי יותר להתמתח, להשתכשך ולהשתעשע. כשיצאתי עטפתי את מותניי בפיסת בד הודי וככה הסתובבתי עוד כשעה או יותר, עד שחשתי רגוע מספיק כדי להסיר אותה. בשלושת הימים הבאים, חוץ מאשר במהלך סדנה אחת, הייתי עירום בכל שעות היממה.
האם הרגשתי טבעי עם זה? לא לגמרי. גם בימים הבאים עלה בי לפעמים גל של מבוכה, והרגשתי חשוף כמו באותם חלומות מטרידים שבהם אני עירום בין אנשים לבושים. אחת לכמה שעות גם הייתי קושר את פיסת הבד למותניי כדי להיכנס למטבח ולמלא את בקבוק המים שלי. את זה עשיתי לא מבחירה: אמרו לי שאסור להיכנס בעירום מלא למטבח מטעמי תברואה. אבל שמתי לב שאחרי שיצאתי, תמיד עברו כמה דקות ארוכות עד שנזכרתי שאזור החלציים שלי עדיין מכוסה. הבנתי שהתחושה של לבוש, גם אם מינימלי, היא בכל זאת יותר טבעית ומובנת מאליה עבורי. אבל גם מצב לא טבעי יכול לעורר התענגות משלו. כשתפסתי את עצמי מכוסה הסרתי את הבד, ושוב הרגשתי חופשי, משוחרר, יכול לעשות דברים שבדרך כלל איני עושה.
האפקט הברור ביותר של העירום היה מודעות גדולה יותר לנוכחות של הגוף, שהתעוררה דווקא מתוך התחושה הפיזית המטרידה של האיברים החשופים. בניגוד להרגלי ההימנעות מפעילות גופנית שיש לי בדרך כלל, ולמרות החום הכבד ששרר בשעות היום, כעת נהניתי להיות בתנועה, להסתובב בין המתחמים, לטייל במישור המדברי שמחוץ לגדר האשרם, ולמרות העייפות ותחושת הכבדות בשרירים, להתפתות שוב ושוב לקצב הריקוד של אירועי המוזיקה. את המודעות החדשה לנוכחות הגוף, שתחושת העירום הדגישה כמו מין תבלין חריף, קיבלתי בברכה. אבל עוד יותר נעמה לי התחושה של ניצחון מתמשך מעצם היכולת להתעלם מהמבוכה ולהישאר עירום.
יש דרכים רבות לאתגר את עצמך, להתמודד עם מחסומים פנימיים ולחזק את תחושת הבחירה והשליטה העצמית. אולם העירום מאפשר לעשות זאת בצורה ברורה וישירה ביותר. לרוב האנשים, עצם הרעיון שזרים יראו אותם בעירום נתפס כמשהו שאי אפשר להעלות על הדעת. אחיזתו של הטאבו הזה אינה קשורה לדת או לשמרנות מינית, ואפשר למצוא אותה באותה עוצמה גם אצל חילונים או אנשים המקיימים חיי מין מגוונים. אבל למה בעצם? אם לא מדובר בסיטואציה מאיימת, מדוע אנשים רבים מפחדים כל כך מהאפשרות שמישהו זר יראה אותם בעירום? ברור שזו לא רק מבוכה בגלל פגמים ואי שלמות של הגוף. אנשים אינם מנסים להסתיר את פרצופם רק כי הוא אינו יפה, או נמנעים מדיבור בגלל החשש שאחרים ימצאו את צליל קולם לא נעים. מדוע, אם כן, הרעיון שאחרים יראו את פרטי גופנו מפחיד ומרתיע אותנו כל כך?
מה שהופך את כל העניין למוזר עוד יותר הוא הפער העצום בין עוצמת החרדה לבין הקלות שבה, ברגע מסויים, היא יכולה להתפוגג. אתה מתעלם מתחושת אי הנוחות, פושט את כל הבגדים וזהו. אתה שם. ופתאום זה נראה לגמרי אחרת. אתה מתבונן אחורה אל הקיר המוצק והבלתי עביר, שעורר בך כל כך הרבה פחדים, ואין שם כלום. הכל היה רק בראש שלך. אנשים זרים וגם תלמידים שלי לשעבר רואים אותי בעירום. ו..? מה קורה? שום דבר. הסוד שהקפדתי כל כך לשמור עליו הוא שמתחת לתחתונים יש לי חריץ אחוריים ואבר מין גברי. אבל בעצם, אף אחד לא ממש חשב שיש שם משהו אחר, ואף אחד לא נדהם לגלות שזו האמת.
תמיד אומרים שהדרך להתגבר על פחדים וחרדות, רבי עוצמה ככל שיהיו, היא להיכנס ישר לתוכם, לעשות את מה שמפחיד אותך ולראות שהפחד אינו ממשי. חווית העירום ממחישה זאת בצורה חזקה וברורה במיוחד. גם בגלל החד משמעיות הפיזית של הדבר עצמו, כשאתה עירום אתה עירום ואין מקום לפרשנויות סותרות, וגם בגלל העוצמה המשתקת של הפחד שלפני, לעומת הקלות הנינוחה של ההסתגלות למצב החדש.