www.bendov.info | ד"ר יואב בן-דב

למה אנשים מאמינים באלוהים

פורסם במוסף הארץ - גליון פסח 2011

בדתות מסויימות - כמו הנצרות הקתולית או הזרם הרמב"מי ביהדות - ההשתייכות לדת מותנית בהסכמה עם רשימת עיקרי אמונה ובראשם הטענה המטפיזית שיש אלוהים, כלומר שהוא קיים במציאות. אבל במונחים כאלה הטענה היא חסרת משמעות. אני יכול להבין שיש כוס מים על השולחן, כאובייקט סופי ומוגבל שקיים בתוך המציאות שסביבי. אבל אם אלוהים הוא יש לא מוגבל ואינסופי, איזו מציאות אני יכול לדמות לעצמי שבה הוא קיים כאובייקט, או לא קיים? ברור ששאלות כאלה הן מחוץ ליכולת התפיסה האנושית, ולכן דיבור עליהן הוא מילים ריקות.

דתות אחרות (כמו בהודו) מתעקשות פחות על עיקרי אמונה פורמליים, וממילא רוב האנשים אינם מתעניינים בדקויות מטפיזיות ותיאולוגיות. ובכל זאת, הרבה אנשים מייחסים חשיבות גדולה לשאלה אם יש או אין אלוהים. לכן כדאי לבדוק איזה תוכן הם נותנים לשאלה הזו בפועל. באופן כזה או אחר, אנשים דתיים מתנהגים ומדברים כאילו יש בעולם תבניות של סדר ומשמעות שפועלות ברמות שונות: בריאת היקום הפיזי והנהגתו, התערבות במהלך ההיסטוריה האנושית, וצירופי מקרים של חסד בחיייהם האישיים. לדעתם, בכל הרמות האלה דברים אינם קורים במקרה אלא יש מאחוריהם כוונה ומטרה, גם אם בדרך כלל איננו מבינים אותה. בנוסף, יש להם תחושה אופטימית שמאחורי התבניות האלה יש רצון שוחר טוב להם ולעולם. לתחושות האלה הם נותנים ביטוי מעשי (דבקות ותפילה, מצוות, טקסים ושיח קבוצתי) במסגרת החברתית והרעיונית של דת זו או אחרת. ואם זה מה שמקובל בדת שלהם, הם גם יבטאו אותן באמירה שהם מאמינים בקיומו של אלוהים, בלי להיכנס לעומק השאלה מה זה אומר בדיוק.

אפשר לשאול אם התחושה עצמה היא נכונה "באמת", כלומר אם אכן פועלות בעולם תבניות מיטיבות של משמעות ותכלית. אבל על השאלה הזו אי אפשר לענות באופן וודאי ולכן היא עניין של אמונה. החשיבה הרציונלית והמדע מאפשרים לגלות בעולם קשרים סיבתיים שאין בהם תכלית ומשמעות. אבל כבר במאה השבע עשרה, שפת המדע המודרני הוגבלה מראש לדיבור על קשרים סיבתיים ולא על משמעות ותכלית. המגבלה הזו נותנת למדע המודרני את עוצמתו, אבל היא גם אינה מאפשרת לו לקבוע עמדה בשאלה אם בעולם פועלות תבניות תכליתיות. תמיד ייתכן שמעל ומעבר לקשרים הסיבתיים שהמדע חושף יש גם פעולה של תבניות כאלה - אולי דרך מרווחי אי הוודאות שמאפשרות תורת הקוונטים ותורת הכאוס, ואולי בדרכים אחרות. ומצד שני, כל מה שנראה כפעולה של תבנית מכוונת (למשל, אירוע חד-פעמי שנראה כנס) יכול להתפרש כצירוף מקרים שרירותי וחסר משמעות.

אולי נכון יותר, ברוח הפילוסופיה הפרגמטית, לשאול מה אמונה בצד זה או אחר נותנת לאדם. האמונה החילונית, האומרת שאין באמת בעולם תבניות של משמעות, נותנת יותר מקום לאינדיבידואל ומאפשרת לו חופש בסיפוק תשוקותיו האישיות: לקיים יחסי מין עם מי שתרצה, לאכול מה ומתי שתרצה, וכדומה. אבל היא משאירה אותו תוהה ומבולבל בשאלת המשמעות של חייו, משום שהיא אינה מספקת עוגן יציב של משמעות מחוץ לקיום האישי שלו-עצמו. לעומת זאת, האמונה בתבניות מיטיבות, והמסגרת הדתית שמבטאת אותה, מטילות על האדם שורה של מגבלות שקבלתן נותנת לו תחושה של משמעות דרך התמסרות והשתייכות למשהו גדול ממנו. משהו כזה יכול להתקיים ברמות שונות שהמסגרת הדתית משלבת ביניהן: מקור התבניות המיטיבות (כלומר "אלוהים"), הקהילה הדתית שסביבך, והמסורת המתמשכת של דורות קודמים במשפחה. לכל הרמות האלה אתה מרגיש מחובר כשאתה מוותר, למשל, על אכילת חמץ בפסח. אולי זה עניין שקשור במבנה המוח שלנו, שיוצר קשר הדוק בין תחושה של משמעות לבין התמסרות ונתינה (ואף שלילה עצמית והקרבה) למען משהו שנמצא מחוץ לך ושהוא גדול או חשוב ממך. זו אולי גם הסיבה מדוע התמסרות ונתינה לילד או אדם אהוב, או למען מטרה נעלה, ממלאות אותנו בתחושת משמעות.

גם סיפוק התשוקות וגם תחושת משמעות אופטימית הם צרכים אנושיים שקיימים בכל אדם, ולכן כמעט אף אחד אינו חילוני גמור או דתי גמור. אצל אנשים שונים ובתקופות שונות יכולה להיות נטייה לצד זה או אחר, אבל לאורך זמן היא יוצרת תגובת נגד של הצורך הלא מסופק. דת דכאנית ונוקשה מדי יוצרת תגובת נגד של תשוקה שמתענגת על טעם החטא, ומחפשת תחושה של משמעות לא בתבניות מיטיבות הפועלות ביקום ובחיי האדם אלא באידיאולוגיה כזו או אחרת של שיחרור. לא במפתיע, אידיאולוגיות כאלה מאמצות לעתים קרובות מאפיינים דתיים, אבל במוקדם או במאוחר הן מגיעות למבוי סתום. אם הן נכשלות כמו המהפכה המרכסיסטית, אי אפשר עוד להתייחס אליהן ברצינות. ואם הן מצליחות כמו מהפכת הנאורות והתבונה, הן הופכות לאידיאולוגיה מקובלת שאינה מציבה עוד דרישה לוויתור בפני האדם הבודד, וממילא מאבדות את יכולתן לעורר אצלו תחושה של משמעות. התוצאה היא חברה חומרנית וחילונית ששוררת בה תחושת ריקנות וניכור, ומצב כזה גורם לאנשים לשוב ולחפש משמעות במסגרות דתיות ישנות או חדשות.

אז למה אנשים מאמינים באלוהים? כי ככה זה בני אדם. כלומר, אנחנו.