טקס במפגש הנהרות  

תכננתי לסיים את הנסיעה בשהות של שבוע בעיר הקדושה וראנסי (Varanasi). שמחתי להגיע אליה ביום החג של ליל שיווה הגדול (Maha Shivaratri) כאשר המוני אדם זורמים ברחובות בין מקדשים ופסלי רחוב מקושטים, בקרנבל ססגוני של חגיגות, תהלוכות וטקסי תפילה. אולם אחרי יומיים בהמולת הסמטאות ועסקי הרוחניות לתיירים שווראנסי מוצפת בהם איבדתי את הסבלנות. החלטתי לנסוע לשלושה ימים לעיר אלהאבד (Allahabad), שאין בה הרבה אתרי תיירות אבל היא שקטה ונעימה יותר. שכרתי מונית לנסיעה כדי לבקר גם במקדש האלה וינדיאוואסיני (Vindhyavasini) שליד העיר מירזאפור (Mirzapur). לא ידעתי כלום על המקדש, ובספרי המדריכים להודו אין הרבה מידע על מקומות כאלה. אבל המפה המצויינת של הוצאת נל (Nelles) סימנה את המקום בכוכב, ובדרך כלל אפשר לסמוך עליה.

עדיין הייתה לי תחושה לא נעימה מהבוקר כשעזבתי את וראנסי. בעל המלון שבו שהיתי, עם נוף מרהיב לגנגס אבל ברמת תחזוקה די עלובה, רימה אותי באופן בוטה ואני קצת שיתפתי איתו פעולה. הזכרתי לעצמי שזה בדיוק מה שבאתי לעבוד עליו - ענייני קבלה, נתינה וקביעת גבולות - ואז ראיתי את דוכני המכירה של מנחות בקרבת המקדש. ליד כל מקדש פעיל בהודו יש שורה צפופה של דוכנים כאלה עם ערימות של אגוזי קוקוס, שקיות ממתקים, מחרוזות פרחים, מקלות קטורת ועלים קדושים. מנחות נוספות קשורות לאופי האל או הפולחן המסויים של המקדש, ובמקדשים של האלה יש גם מטפחות גדולות מבד אדום עם קישוטי פסים מוזהבים.

חשבתי שכדי לבטא באופן פסיכומאגי את הרצון שלי בתיקון אולי כדאי לי להביא למקדש מנחה נאה מאחד הדוכנים. אם אכן יש בי רגשי אשמה מול דמות ארכיטיפית נשית, שבגללם אני נוטה להתנהג באופן לא בריא במערכות היחסים שלי, אזי מתנה שאקדיש לדמות האלה יכולה לנטרל אותם במידה מסויימת: כביכול, "נתתי את חלקי" ואין מה לבוא אלי בטענות. חשבתי גם על כך שהרבה שנים אני מטייל בהודו, מבקר במקדשים, מקבל בהם ברכות ומשלם בקשישים, אבל אף פעם לא הבאתי מתנה שהוכנה מראש מחוץ למקדש. אפילו לא ביררתי מה בדיוק העניין: פשוט הנחתי כמובן מאליו שאנשים קונים את המנחות ומשלמים עליהן, מביאים אותן למקדש ומשאירים שם, וזו המתנה שהם נותנים לאל. שכחתי את העצה הטובה ביותר שנתן לי פעם מכר שעובד במכון מחקר בדלהי: כשאתה מבקר בהודו, אל תיקח שום דבר כמובן מאליו - don't take anything for granted.

דוכני מנחות ליד מקדש האלה דורגה, וראנסי

נהג הטקסי שלי, שאמור גם לשמש כמדריך ומתווך עם הסביבה, הוא בחור צעיר שמדבר רק כמה מלים בסיסיות באנגלית. הוא רואה שאני מתעניין בדוכנים ומוליך אותי אל אחד מהם. אנו חולצים את הסנדלים ומניחים שם לשמירה - לא שזה ממש נחוץ, במקדשים של הודו לא גונבים נעליים - ואני מתקשר בהבעות ותנועות ידיים עם המוכר. אני מצביע על אגוז קוקוס נאה, והוא מניח אותו על מטפחת בד אדומה עם שוליים מוזהבים ומסתכל בי בהבעת שאלה. אני מסמן שזה בסדר, והוא נוטל בידו מחרוזת פרחים. בסדר, תוסיף. שקית של סוכריות לבנות קטנות? כן, תוסיף. סרט יפה לקשור בו את המטפחת סביב הקוקוס והדברים האחרים? כן. ועוד מחרוזת פרחים קטנה מעל הכל? כן, למה לא. שתהיה מתנה יפה ומהודרת לכבוד האלה.

המחיר הוא כמובן לא בעייה. תשע רופי, סכום משמעותי לאנשים עניים כמו בעלי דוכנים ונהגי ריקשות בהודו, הן בשבילי שקל אחד. אני מעריך בראש כמה כל החבילה אמורה לעלות: משהו כמו 20-30 רופי במונחים הודיים. ממני בעל הדוכן יבקש אולי סכום שבין 60 ל 100 ואני אשלם בדיוק את המחיר שידרוש, וזה בסדר גמור. באופן כללי אני מקבל בעניין זה את הגישה של המיסטיקאי והמכשף האנגלי אליסטר קראולי. הוא מצטט משפט מתוך ספר ישן של מרשמי כישוף, "קנה ביצה שחורה בלי לעמוד על המקח", ומפרש: כאשר נזקקים למשהו לצורך התפתחות או פעולה מאגית צריך לשים בצד את השיקולים החומריים של מחיר, ולסמן זאת בכך שלא מתמקחים גם אם המחיר מופקע.

וכמובן, המחיר לא באמת מופקע אם אני לוקח בחשבון את ההקשר הכולל. מצד אחד היכולת שלי לטייל בהודו כתייר עשיר, שקיימת כי אני בא מהעולם המערבי שבמשך מאות שנים התעשר מגזל ושיעבוד של תרבויות אחרות, ושגם כיום כופה עליהן יחסי ניצול כלכליים. מהצד האחר, הצורך לשים גבולות למארג הקומבינות הזריזות והמתוחכמות של ההודים, שמאחוריהן הנואשות העיקשת של האדם הרעב. גם בעניין זה הודו מספקת למבקר אינספור הזדמנויות לבדוק את עצמו בדיוק בשאלה של נתינה והצבת גבולות שמעסיקה אותי, וגם כאן מעורבים כמובן רגשי אשמה. אבל במקרה הזה אני יכול לראות ברגשי האשמה גם היבט חיובי. האיכות המטרידה ועוכרת-השלווה שלהם היא בדיוק מה שמפריע לי להתפתות לסיפור השאנטי על הודו המאושרת בחלקה, ולשכוח את יחסי הכוח והכסף האמיתיים, שבכל רגע הם מוטים לטובתי במידה עצומה.

ילדות קטנות עובדות בסחיבת משאות, מאנדו

עכשיו יש לי ביד מתנה יפה ומקושטת ואני מנסה לשאול כמה זה עולה, אבל בעל הדוכן מסמן משהו שאיני מבין. הנהג מסביר לי: אחר כך. אני שואל את עצמי אם הכוונה שאשלם כשנחזור לקחת את הסנדלים או שיש איזה עניין שמשלמים על המנחות בתוך המקדש, אבל בסדר, שיהיה. יחד עם הנהג ועוד מישהו מקומי שהצטרף בינתיים, ושהנהג מציג כחבר שלו, אנו הולכים אל המקדש.

כשאנו נכנסים מתברר שהמבנה המרכזי שבו נמצא פסל האלה עדיין סגור, ולפניו יש תור של כמה עשרות אנשים. הנהג מציע שעד פתיחת המקדש בעוד כחצי שעה נלך לשוט בסירה על נהר הגנגס הסמוך. אני מסכים ואנחנו יורדים, עדיין יחפים, למעגן הסירות. בינתיים אני נושא את המתנה כפי שהם מסבירים לי: על כף יד ימין כשמתחתיה תומכת כף יד שמאל. הנהג והחבר שלו מסדרים עיסקה עם אחד מבעלי סירות המשוטים שעומדות בציפיה ללקוחות, ואנו שטים אל הגדה השנייה, למקום שאליו באים עולי רגל כדי לטבול במי הנהר הקדוש.

מעגן סירות במהשוואר, על גדות הנהר נארמדה משמאל: פסלי שיווהלינגם קטנים עם השור ננדי

כשאנחנו חוזרים למקדש הוא כבר פתוח. אנו נכנסים ואני דוחה את ההצעות הרבות מברהמינים שיושבים ליד פסלים סביב המבנה המרכזי, מעניקים ברכות, מסמנים נקודות טיקה אדומות על מצחי המאמינים ומקבלים תרומות. בכל מקדש פעיל בהודו יש אנשים שרוצים לתת לי ברכות ולקבל כסף, אבל במקדשים מסויימים האווירה פחות לחצנית ותובענית ובאחרים יותר, והמקדש הזה הוא מאלה שיותר. אני עומד בסוף התור בין האנשים שמחכים להיכנס פנימה אל הפסל המרכזי. אנשים רבים נושאים מתנות, רובן פשוטות ופחות מקושטות משלי, אבל אני רואה גם אחת גדולה ומפוארת הרבה יותר.

התור ארוך ולא ממש מתקדם. אני תוהה אם אי אפשר פשוט להשאיר את המתנה למישהו שיכניס אותה פנימה. בלאו הכי, ההתרחשויות המעניינות והמגוונות יותר במקדש הודי הן בדרך כלל בחצר מסביב, שבה פזורים מקדשונים ופסלים ועצים קדושים מעוטרים בסרטים צבעוניים, ולא בחלק המרכזי ממש. אני מנסה לשאול את הנהג בעניין, אבל הוא נעלם וחוזר אחרי כמה דקות עם החבר שלו ועוד מישהו. הוא אוחז בידי, מוציא אותי מהתור ומוליך אותי בין המון האנשים אל פתח צדדי. אנו נדחקים לתוך המבנה. אחרי כמה פניות בחללים הפנימיים, כשאנחנו משתחלים בין עוד ועוד אנשים שעומדים שם, אני מאבד את חוש הכיוון ורק משתדל לא להרפות מהיד המוליכה אותי. לבסוף מישהו פותח מין שער נמוך בתוך סבכת סורגים גדולה. הנהג דוחף אותי פנימה, ונשאר לעמוד בפתח הסבכה.

אני נמצא בקודש הקודשים של המקדש, מול הכוהן הראשי שליד פסל האלה. בפסל עצמו אני כמעט לא מבחין. הצפיפות בחדר עצומה, ומאחורי סבכת הברזל שמשמאלי יש עוד הרבה אנשים נוספים שמחכים להיכנס. אני מגיש לכוהן את המתנה שבידי. הוא מורה לי להניח אותה על הרצפה, ואז הוא מסמן לי לשים עליה כסף: אלף רופי. אני מסתכל עליו במבט של מטייל קשוח שכבר ראה דברים. הוא מביט בי בעיניים, ואומר שוב: אלף רופי.

טוב, אני מכיר היטב את הבראהמינים במקדשי הודו ואת החיבה שלהם לתרומות בסכומים מופרכים. אני שולף את הארנק מהכיס, מוציא שטר של מאה רופי ומניח על המתנה. הכוהן מביט בי בכעס: אלף רופי. אני מרגיש את מבטי האנשים מסביב, ואת הצפיפות שנעשית דחוסה ותובענית. הם איתו, לא איתי: אלף רופי. אני מביט בנהג שלי, שבדרך כלל אמור לעמוד לצידי במצבים כאלה. גם הוא מצטרף אליהם: אלף רופי, אלף רופי.

אני מסמן שוב לכוהן שאין על מה לדבר. האווירה צפופה ומתוחה. מישהו מהצד אוחז בראשי ומכופף אותו קדימה מול הכוהן. הוא חובט כמה פעמים על קודקודי בחפץ רך ואומר כמה מלים. אני חוזר ומזדקף. הכוהן מסמן את מצחי באגודל טבול באבקה אדומה ומסמן לי להניח עוד מאה רופי. אני עושה זאת, יש איזו התעסקות מסביב שאני כבר לא ממש קולט, ואז אנו יוצאים באותו פתח שבו נכנסנו.

הנהג מוליך אותי בחצר המקדש ומסמן לי שאני צריך לתת כסף לאדם נוסף. אני כבר לא יודע מי זה ועל מה צריך לשלם לו, אבל אין הרבה מה לברר ואני נותן כמה עשרות רופי. רק אחר כך אני חושב על כך ומבין שזה כנראה מי שסידר את הכניסה מחוץ לתור. אנו יוצאים החוצה, אל דוכן המנחות שבו השארנו את הסנדלים, והנהג אומר שכעת צריך לשלם לבעל הדוכן על אגוז הקוקוס והמטפחת ושאר הדברים. אני כבר לא שואל כמה ומשאיר לו מאה רופי. גם ככה נתתי יותר לאנשי המקדש, שכלפיהם יש לי פחות סימפטיה.

מרוב התרגשות ובלבול, רק עכשיו אני שם לב שחלק מהמתנה שהבאתי למקדש נשאר בידי הנהג: המטפחת האדומה, אגוז הקוקוס ומחרוזת פרחים אחת. אנו עוזבים את המקום, ובדרך אני עוד מתלבט אם לקנות באחד הדוכנים תמונה קטנה של פסל האלה שבסופו של דבר לא ממש ראיתי. תמונה כזו, עם הקשר לחוויה שעברתי במקדש, יכולה לשמש אותי בהמשך לפעולה פסיכומאגית. מצד שני, אין לי חשק להשאיר עוד כסף במקום הזה. לבסוף אני מחליט, קונה את התמונה ואנו נוסעים משם.

במהלך הנסיעה לאלהאבד אני מנסה להבין מה זה היה ומצליב עם דברים שאני מכיר ממקדשים אחרים. אני נזכר בשלט עם תעריפים של אלפי ועשרות אלפי רופי לסוגים שונים של טקסי ברכה, או כפי שהם נקראים פוג'ה (Puja), שראיתי במקדש של תירופטי. לבסוף נדמה לי שאני מבין. הקוקוס והמטפחת ושאר המצרכים הם לא רק משהו שמביאים כמתנה, אלא גם מציינים סוגים שונים של טקס. יש פוג'ה של אגוז הקוקוס, ויש פוג'ה של המטפחת, ויש פוג'ה של הסוכריות ופוג'ה של הפרחים. לכל אחד מהם יש עניין משלו, כמו למשל טקס שבו הכוהן מנפץ אגוז קוקוס, מנסך את החלב לרגלי הפסל ומחזיר חצי מבשר האגוז למאמין. ולכל אחד מהם יש, כמובן, גם מחיר משלו. כשהבאתי מנחה גדולה ומפוארת בעצם סימנתי שאני מעוניין בחבילת פוג'ות מכובדת ויקרה, ורק ברגע האחרון הודעתי פתאום שאינני מוכן לשלם עבורה. זו כנראה הסיבה שהכוהן הסתפק בחבילת ברכות חלקית, והחזיר את המצרכים הלא מנוצלים.

אני עדיין קצת מטולטל ממה שקרה אבל מרגיש די מרוצה. בסופו של דבר גם נתתי, גם שמתי גבולות, וגם - מה שהכי משמח אותי - סוף סוף הבנתי (אולי?) את עניין אגוזי הקוקוס והמנחות. הנהג מניח על המושב האחורי את חלקי המתנה שנשארו, וזמן מה אחר כך הם נעלמים ואני לא שואל אותו עליהם. אני מוצא חדר במלון טוב באלהאבד ומשלח את הנהג חזרה לווראנסי. עכשיו אפשר סוף סוף להתרגע. לפני שאני מתרחץ ושוטף מעל מצחי את הנקודה האדומה מהמקדש, אני מצלם את עצמי במראת החדר.