|
טארוט, עירום, מדבר
קלפים ופסיכומאגיה בפסטיבל פשוט
חלק 2: פסיכומאגיה
לקראת השקיעה של ערב היום הראשון, וכפי שעשיתי מדי ערב בימים הבאים, יצאתי לטיול קטן במדבר. לא רחוק מגדר האשרם מצאתי את "הדגם", תבנית של מבוך מעגלי שמסלולו מתפתל פנימה והחוצה עד שהוא מגיע למרכז. המבוך המקורי נמצא על רצפת הקתדרלה של שארטר בצרפת ויש בו 11 מעגלים זה בתוך זה. הדגם של שיטים קטן יותר, רק 7 מעגלים, והוא מסומן באבנים קטנות על מישור טרשים. תבניות נוספות של המבוך נמצאות במקומות ובמרכזים רוחניים אחרים בעולם. אבל כאן קוראים לו "הדגם", אולי בהשפעת ספרי הפנטזיה של רוג'ר זילאזני ("תשעה נסיכים לאמבר" והמשכיו). בספרים אלה מסופר על דגם גיאומטרי שאפשר לפסוע עליו, ואם עושים זאת מגיעים לרמות גבוהות של תודעה ויכולת מאגית.
על פי המסורת, הליכה על תבנית המבוך של שארטר אמורה להטביע בגוף ובנפש תבנית של ריכוז והתמקדות, שמסמלים אותה המעגלים ההולכים וקטנים ככל שהם מתכנסים אל המרכז. שמעתי על המבוך של שארטר לפני שנים רבות, אבל סיפרו לי שרוב הזמן הוא אינו פתוח למבקרים כדי למנוע תופעות של טראנס ספונטאני שהכנסייה הקתולית מסתייגת ממנו. גם הרעיון לעשות זאת בנוכחות קבוצות תיירים לא נראה לי, במיוחד משום שאינטואיטיבית, היה נראה לי שאת ההשפעה החזקה ביותר אוכל לקבל אם אלך על תבנית המבוך בעירום. לא ידעתי איך ומתי אוכל לעשות זאת, אבל כעת הייתה לי הזדמנות בתנאים כמעט אידיאליים.
הדגם של שיטים נמצא בטווח ראייה מהאוהל העגול בקצה האשרם, שבו נערכה באותו זמן פגישה של עוזרי הפסטיבל. אבל כבר קלטתי את האווירה החופשית והמקבלת של האשרם, והרעיון שאנשי הפסטיבל יראו אותי לא נראה לי בעייתי. מה שהציק לי יותר היו אבני החצץ שדקרו את כפות הרגליים, אבל לא העליתי בדעתי לערוך את הצעידה בכפכפים. אינטואיטיבית זה נראה לי כחוסר כבוד לדגם: בכל זאת אני רגיל מהודו להוריד את הנעליים במקום מקודש. אבל הרגשתי גם שיש בזה מידה נכונה של אי נוחות, צורך להתמודד ולהתגבר על עצמי שהוא תנאי חיוני לכל תהליך של שינוי. זה מה שרציתי לעבור בשהות שלי כאן. לא להשתנות ולהיות מישהו אחר, כמובן, אלא לקבל יותר ביטחון במי ובמה שאני, לדעת שאני מסוגל להעז ולקחת סיכון.
הרעיון לערוך סדנאות קלפים בעירום מלווה אותי זמן רב. באמצע שנות השמונים גרתי במשך שלוש שנים בפריז, והייתי תלמידו של הבמאי הסוראליסט והמורה הרוחני אלחנדרו חודורובסקי (או "ז'ודו", כפי שקראו לו תלמידיו בצרפת). כשהגעתי אליו כבר הכרתי את קלפי הטארוט, לימדתי קריאה בקלפים בחוגים פרטיים וגם פירסמתי את הספר הראשון בנושא זה בעברית. אולם שיטות העבודה שלי, שנלקחו מהמסורת האנגלית של מסדר שחר הזהב, היו תבניתיות ומסודרות מדי. ידעתי שמה שאני עושה הוא מוגבל, והרגשתי שיש בקלפים עוד הרבה יותר. המפגש שלי עם חודורובסקי ועם שיטות העבודה היצירתיות והפתוחות שלו העלה אותי על דרך חדשה, ומה שאני עושה כיום עם הקלפים מושפע מאד ממה שלמדתי ממנו. מחודורובסקי למדתי גם את הרעיון של פסיכומאגיה, שהיא שימוש בשיטות טקסיות וסמליות הלקוחות מעולם המאגיה והמיסטיקה המעשית כדי להניע תהליכי תיקון רגשיים.
בשלוש השנים שלי אצל חודורובסקי נכחתי בהרבה הרצאות (או כפי שהוא קרא לזה, מופעי קברט מיסטי) והשתתפתי בהרבה סדנאות. אבל את החוויות המשמעותיות ביותר עברתי בסדנאות של "מסאז' מיסטי" שנערכו בעירום מלא. בסדנאות אלה הוא שילב מגע גופני, סמלים מעולם המיסטיקה והטארוט, ואקטים תיאטרליים ופסיכומאגיים לתיקון מצוקות רגשיות שמקורן בהיסטוריה המשפחתית. בידי במאי גאוני ויצירתי כמו חודורובסקי, הסדנאות האלה פתחו מרחב לביטוי רגשי בעוצמות שנראו לי מדהימות, וחוויות ריפוי שהשפעתן ליוותה את המשתתפים במשך זמן רב.
כשחזרתי לישראל הנחתי את העניין בצד, מלבד כמה התנסויות פרטיות. באותו זמן לא הייתי בטוח ביכולת שלי לנהל תהליכים בריאים עם האנרגיות החזקות והמטלטלות שהעבודה בעירום מעוררת. חשבתי גם שבישראל היחס לגוף ולעירום הוא הרבה פחות חופשי, ומה שאפשרי בצרפת יהיה יותר מדי עבור האנשים כאן. אבל הנושא המשיך להעסיק אותי. בשנים האחרונות מצאתי פיתרון של פשרה בדמות תרגילי עירום וירטואלי. אני מעביר למשתתפי סדנאות הטארוט שלי תרגיל של דמיון מודרך, שבו הם מסירים בזה אחר זה את החפצים ופרטי הלבוש שמזהים אותם חברתית: צרור המפתחות, הארנק עם התעודות האישיות, הטלפון הסלולרי עם רשימת החברים והמכרים, ואז הבגדים ופריטים נוספים כמו תכשיטים או שעון יד. את כל אלה הם שמים בתיבה, ושולחים אותה להיעלם באופק. כמובן, לא הייתי שוכח להחזיר את התיבה, הבגדים והחפצים הנוספים בתום המפגש, לפני שהמשתתפים יוצאים החוצה אל המציאות היומיומית. במצב כזה, שבו משהו מהתודעה חווה את העירום אבל מנגנוני המבוכה ומעצורי השמרנות אינם מתעוררים, אפשר לעורר דינמיקה פתוחה וזורמת יותר עם הקלפים.
כל אותן שנים הרגשתי שיום אחד אוכל לעשות את הדבר האמיתי, אבל נתתי לזה לחכות להזדמנות מתאימה. לפני כמה חודשים פנו אלי מהאשרם כדי שאבוא לתת הרצאה בפסטיבל אחר, ואז זה לא כל כך התאים לי. אבל נזכרתי שהם עורכים את פסטיבל "פשוט", וחשבתי שאולי הגיע הזמן לעשות משהו עם זה.
אחרי עשרים שנה, לא רציתי להעתיק את הסדנאות של חודורובסקי. העבודה שלו הושפעה במיוחד מהתיאטרון הסוראליסטי והנסיוני, שיוצר אירוע חוויתי אבל לא מקפיד על כללי המבנה המקובלים של הטקס המאגי. אני מעדיף יותר ללכת עם הכללים והמבנים המסורתיים, שמייצגים עבורי תבונה מצטברת של אלפי שנים, ורק למלא אותם בתכנים ובסמלים חדשים. חשבתי גם שאני מעדיף לא להתעסק עם האנרגיות המיניות החזקות שמתעוררות מהצירוף של עירום ומגע גופני. דחיתי אפוא את הרעיון של מסאג' בסגנון חודורובסקי, ובהזדמנות זו גם את האופציה של סדנאות טאנטרה ומיניות מקודשת כמו אלה שנערכות בשנים האחרונות בישראל. מה שמעניין אותי זה העוצמה החוויתית של העירום, שאפשר לנתב אותה לעבודה דינמית על תהליכי שינוי אישיים. כשעבדתי עם חודורובסקי התנסיתי בעוצמה הזו וחשתי בה באופן אינטואיטיבי, אבל לא באמת הבנתי איך ולמה זה עובד. כיום נדמה לי שאני מבין טוב יותר גם את תפקידו של העירום בעבודה פסיכומאגית, וגם את הביטוי שלו בשפת הסמלים של קלפי הטארוט.
על פי המסורת, הליכה על תבנית המבוך של שארטר אמורה להטביע בגוף ובנפש תבנית של ריכוז והתמקדות, שמסמלים אותה המעגלים ההולכים וקטנים ככל שהם מתכנסים אל המרכז. שמעתי על המבוך של שארטר לפני שנים רבות, אבל סיפרו לי שרוב הזמן הוא אינו פתוח למבקרים כדי למנוע תופעות של טראנס ספונטאני שהכנסייה הקתולית מסתייגת ממנו. גם הרעיון לעשות זאת בנוכחות קבוצות תיירים לא נראה לי, במיוחד משום שאינטואיטיבית, היה נראה לי שאת ההשפעה החזקה ביותר אוכל לקבל אם אלך על תבנית המבוך בעירום. לא ידעתי איך ומתי אוכל לעשות זאת, אבל כעת הייתה לי הזדמנות בתנאים כמעט אידיאליים.
הדגם של שיטים נמצא בטווח ראייה מהאוהל העגול בקצה האשרם, שבו נערכה באותו זמן פגישה של עוזרי הפסטיבל. אבל כבר קלטתי את האווירה החופשית והמקבלת של האשרם, והרעיון שאנשי הפסטיבל יראו אותי לא נראה לי בעייתי. מה שהציק לי יותר היו אבני החצץ שדקרו את כפות הרגליים, אבל לא העליתי בדעתי לערוך את הצעידה בכפכפים. אינטואיטיבית זה נראה לי כחוסר כבוד לדגם: בכל זאת אני רגיל מהודו להוריד את הנעליים במקום מקודש. אבל הרגשתי גם שיש בזה מידה נכונה של אי נוחות, צורך להתמודד ולהתגבר על עצמי שהוא תנאי חיוני לכל תהליך של שינוי. זה מה שרציתי לעבור בשהות שלי כאן. לא להשתנות ולהיות מישהו אחר, כמובן, אלא לקבל יותר ביטחון במי ובמה שאני, לדעת שאני מסוגל להעז ולקחת סיכון.
| ||||
הרעיון לערוך סדנאות קלפים בעירום מלווה אותי זמן רב. באמצע שנות השמונים גרתי במשך שלוש שנים בפריז, והייתי תלמידו של הבמאי הסוראליסט והמורה הרוחני אלחנדרו חודורובסקי (או "ז'ודו", כפי שקראו לו תלמידיו בצרפת). כשהגעתי אליו כבר הכרתי את קלפי הטארוט, לימדתי קריאה בקלפים בחוגים פרטיים וגם פירסמתי את הספר הראשון בנושא זה בעברית. אולם שיטות העבודה שלי, שנלקחו מהמסורת האנגלית של מסדר שחר הזהב, היו תבניתיות ומסודרות מדי. ידעתי שמה שאני עושה הוא מוגבל, והרגשתי שיש בקלפים עוד הרבה יותר. המפגש שלי עם חודורובסקי ועם שיטות העבודה היצירתיות והפתוחות שלו העלה אותי על דרך חדשה, ומה שאני עושה כיום עם הקלפים מושפע מאד ממה שלמדתי ממנו. מחודורובסקי למדתי גם את הרעיון של פסיכומאגיה, שהיא שימוש בשיטות טקסיות וסמליות הלקוחות מעולם המאגיה והמיסטיקה המעשית כדי להניע תהליכי תיקון רגשיים.
בשלוש השנים שלי אצל חודורובסקי נכחתי בהרבה הרצאות (או כפי שהוא קרא לזה, מופעי קברט מיסטי) והשתתפתי בהרבה סדנאות. אבל את החוויות המשמעותיות ביותר עברתי בסדנאות של "מסאז' מיסטי" שנערכו בעירום מלא. בסדנאות אלה הוא שילב מגע גופני, סמלים מעולם המיסטיקה והטארוט, ואקטים תיאטרליים ופסיכומאגיים לתיקון מצוקות רגשיות שמקורן בהיסטוריה המשפחתית. בידי במאי גאוני ויצירתי כמו חודורובסקי, הסדנאות האלה פתחו מרחב לביטוי רגשי בעוצמות שנראו לי מדהימות, וחוויות ריפוי שהשפעתן ליוותה את המשתתפים במשך זמן רב.
 אלחנדרו חודורובסקי |
כשחזרתי לישראל הנחתי את העניין בצד, מלבד כמה התנסויות פרטיות. באותו זמן לא הייתי בטוח ביכולת שלי לנהל תהליכים בריאים עם האנרגיות החזקות והמטלטלות שהעבודה בעירום מעוררת. חשבתי גם שבישראל היחס לגוף ולעירום הוא הרבה פחות חופשי, ומה שאפשרי בצרפת יהיה יותר מדי עבור האנשים כאן. אבל הנושא המשיך להעסיק אותי. בשנים האחרונות מצאתי פיתרון של פשרה בדמות תרגילי עירום וירטואלי. אני מעביר למשתתפי סדנאות הטארוט שלי תרגיל של דמיון מודרך, שבו הם מסירים בזה אחר זה את החפצים ופרטי הלבוש שמזהים אותם חברתית: צרור המפתחות, הארנק עם התעודות האישיות, הטלפון הסלולרי עם רשימת החברים והמכרים, ואז הבגדים ופריטים נוספים כמו תכשיטים או שעון יד. את כל אלה הם שמים בתיבה, ושולחים אותה להיעלם באופק. כמובן, לא הייתי שוכח להחזיר את התיבה, הבגדים והחפצים הנוספים בתום המפגש, לפני שהמשתתפים יוצאים החוצה אל המציאות היומיומית. במצב כזה, שבו משהו מהתודעה חווה את העירום אבל מנגנוני המבוכה ומעצורי השמרנות אינם מתעוררים, אפשר לעורר דינמיקה פתוחה וזורמת יותר עם הקלפים.
כל אותן שנים הרגשתי שיום אחד אוכל לעשות את הדבר האמיתי, אבל נתתי לזה לחכות להזדמנות מתאימה. לפני כמה חודשים פנו אלי מהאשרם כדי שאבוא לתת הרצאה בפסטיבל אחר, ואז זה לא כל כך התאים לי. אבל נזכרתי שהם עורכים את פסטיבל "פשוט", וחשבתי שאולי הגיע הזמן לעשות משהו עם זה.
אחרי עשרים שנה, לא רציתי להעתיק את הסדנאות של חודורובסקי. העבודה שלו הושפעה במיוחד מהתיאטרון הסוראליסטי והנסיוני, שיוצר אירוע חוויתי אבל לא מקפיד על כללי המבנה המקובלים של הטקס המאגי. אני מעדיף יותר ללכת עם הכללים והמבנים המסורתיים, שמייצגים עבורי תבונה מצטברת של אלפי שנים, ורק למלא אותם בתכנים ובסמלים חדשים. חשבתי גם שאני מעדיף לא להתעסק עם האנרגיות המיניות החזקות שמתעוררות מהצירוף של עירום ומגע גופני. דחיתי אפוא את הרעיון של מסאג' בסגנון חודורובסקי, ובהזדמנות זו גם את האופציה של סדנאות טאנטרה ומיניות מקודשת כמו אלה שנערכות בשנים האחרונות בישראל. מה שמעניין אותי זה העוצמה החוויתית של העירום, שאפשר לנתב אותה לעבודה דינמית על תהליכי שינוי אישיים. כשעבדתי עם חודורובסקי התנסיתי בעוצמה הזו וחשתי בה באופן אינטואיטיבי, אבל לא באמת הבנתי איך ולמה זה עובד. כיום נדמה לי שאני מבין טוב יותר גם את תפקידו של העירום בעבודה פסיכומאגית, וגם את הביטוי שלו בשפת הסמלים של קלפי הטארוט.