טארוט, עירום, מדבר  

ביום ששי, לקראת השקיעה, חזרתי מטיול והתבודדות מחוץ לאשרם. הגעתי לסככה הפתוחה הגדולה שבה הרב האלטרנטיבי אוהד אזרחי ערך טקס של קבלת שבת. חלק מהמשתתפים היו עירומים כמוני, אבל רבים מהם היו לבושים חלקית או לגמרי, רובם בבגדים לבנים. מאד חיבבתי את אוהד. גם הוא הסתובב עירום לגמרי בכל ימי הפסטיבל, ואף השתתף בסדנת הקלפים הפסיכודינמיים שלי. אהבתי לפגוש בו מדי פעם, שמנמן ומלא קסם חושני כמו סאטיר דיוניסי. כעת הוא עמד עם מיקרופון ביד, עירום כולו חוץ מצעיף בד לבן על כתפיו, והנחה טקס של ריקוד והתמקדות פנימית לצלילי דרבוקה. הצטרפתי לשאר הנוכחים ורקדתי בעיניים עצומות. נתתי לעצמי להיסחף, לזרום עם האנרגיות הטובות של האנשים והריקוד והמדבר שמסביב. הרגשתי נפלא.

לרגע נראה כאילו הקסם נשבר כשמישהו התעקש להתווכח עם אוהד ולטעון שזה לא מכובד, ולפחות מי שעושה את את הקידוש צריך להיות לבוש. אבל אוהד נפנף אותו במלים ברורות: זה בית הכנסת שלנו, זו הקהילה שלנו, ככה אנחנו חושבים שנכון לנו לעשות. אם לא מתאים לך, אתה מוזמן למצוא לעצמך קידוש במקום אחר. האיש ויתר והלך הצידה, אבל לא עזב את המקום. מישהי מאחור צעקה "אוהבים אותך אוהד", וכמה אחרים מחאו כפיים.

אוהד התחיל את הקידוש בנוסח כמעט מסורתי, כשהוא פונה קודם לאלה הנשית ורק אחר כך לאל הגברי. הוא מזג יין לכוסות פלסטיק שעברו בין המשתתפים. בחורה צעירה, לבושה בצניעות ועם כיסוי ראש לבן, קידשה על החלה, בצעה ממנה פיסות גדולות וחילקה גם אותן. במהלך חיי יצא לי להיות נוכח בכמה אירועים של קבלת שבת, חלקם בנוסח מסורתי וחלקם רפורמיים או אלטרנטיביים, אבל אני לא זוכר טקס קידוש שהרגשתי בו כזו שמחה והתעלות נפש. אחרי שהקידוש הסתיים ניגשתי לאוהד וחיבקתי אותו. "שבת שלום, כבוד הרב" אמרתי לו, מודע לאירוניה אבל מתכוון לכל מילה, "ותודה".

כת יפת תואר, מתוך קלפי מעשיות ברסלב של אוהד אזרחי

התכנית המקורית שלי הייתה להישאר עד סוף הפסטיבל שהסתיים בשבת בצהריים, או אולי, אם יהיה לי חם ומשעמם, לעזוב קודם. אבל המקום והאווירה הקסימו אותי, והרגשתי חופשי ונינוח ושמח יותר ממה שאני זוכר כבר הרבה זמן, אז החלטתי להישאר עוד לילה. בסופו של דבר, הבחירה היתה בין ערב שבו אטייל עירום בשקט המדברי שאחרי תום הפסטיבל, כשכמעט כולם כבר הלכו הביתה, ובין נחיתה לתוך עומס התנועה והחנייה של מרכז תל אביב במוצאי שבת אחרי כמה שעות מתישות של נהיגה. לא נראה לי שיש הרבה מקום להתלבט.

היו לי גם כמה דברים לעבד עם עצמי. הסדנאות האלה היו קפיצה משמעותית בשבילי, מעין חניכה לבגרות אישית ומקצועית, סגירה של המעגלים שנפתחו באותן שנים רחוקות אצל חודורובסקי. הרגשתי כאילו הבנתי משהו חשוב על העניין הזה של "מחשבה יוצרת מציאות" שמרחף כסיסמה ניו אייג'ית עכשווית, ושלפעמים אני מתחבר אליו בהרצאות ואירועים אלטרנטיביים בקשר לתורת הקוונטים וסרטים כמו הבליפ והסוד. הרבה שנים היו לי מחשבות על דברים שיכולים להיראות מוזרים ומופרכים, כמו ללכת עירום על דגם המבוך של שארטר, או להעביר סדנאות קלפים ופסיכומאגיה לכמה עשרות אנשים בעירום מלא. והנה, זו המציאות. והכי נפלא, שזה עבד כל כך טוב וזורם ובלי בעיות, והיה עוצמתי ונקי ומועיל לאנשים, ואולי אפילו אפשר להגיד מואר.

אז כן, מחשבה יוצרת מציאות. אני חושב שהבנתי משהו על איך זה עובד. אבל הבנתי גם שזה לא קורה מעצמו, רק כי אתה אומר את זה. המסרים האופטימיים והמחשבות החיוביות שאתה מטרטר לעצמך בראש יכולים להישאר רק בקליפה החיצונית של המוח והנפש. גם להגיד שאתה רוצה יותר כסף, או עבודה יותר נחשבת, או דירה יותר יוקרתית, זה להישאר ברמה השטחית. אולי אני מאמץ רק סימנים חיצוניים של הצלחה ומעמד, שלא באמת מדברים אל מה שאני? ומה עם כל הקונפליקטים והרצונות המנוגדים שיש בי? איך העובדה שאני מדקלם לעצמי מלים אופטימיות, שאולי אין להן שום קשר לתחושה הפנימית שלי, יכולה להתמודד עם העוצמות האפלות והסותרות שקיימות בתוך הנפש?

אז בין מחשבה למציאות צריך עוד משהו: רצון. לא סתם קפריזה או חשק, אלא רצון שמתבטא במחוייבות ממשית. כדי שמחשבה תהפוך למציאות, אתה צריך לתת מעצמך משהו אמיתי. רק ככה אתה אומר לעצמך, לחלקים העמוקים שבתוך הנפש שלך, שאתה רציני. ורק ככה אתה יודע שאתה באמת רוצה, שזה לא סתם סיפור שאתה מספר לעצמך. ובשביל זה צריך להיות מוכן לשים את עצמך במצב של אי נוחות כדי לעבור שינוי פנימי. לעשות ויתור. לקחת סיכון. להיחשף. להיות עירום.