|
טארוט, עירום, מדבר
קלפים ופסיכומאגיה בפסטיבל פשוט
חלק 3: עירום
אז למה עירום, ומה הוא תורם לסדנאות? התשובה המיידית היא שעירום גופני מבטא חשיפה ופתיחות, "אני כמו שאני" בלי כיסויים והסתרות. אבל ברור שגם אם חשיפה גופנית יכולה לשמש מטפורה לחשיפה רגשית, ובהקשר המתאים היא יכולה לעודד פתיחות ותקשורת גלויה, לא תמיד זה עובד כך. בהקשרים אחרים - למשל, חשפנית שמופיעה במועדון לילה של גברים - העירום הגופני דווקא מסתיר את הנוכחות הרגשית: הם אינם אמורים לראות אותה, אלא רק את חלקי גופה. העניין אינו בכך שהיא עירומה והם לבושים אלא ביחסי הכוח והשליטה. בנסיבות מסויימות, רקדנית לבושה שתופיע לפני קבוצת גברים עירומים עלולה להרגיש לא יותר בטוחה, אלא יותר מאויימת.
בסדנה של התפתחות אישית, יחסי הכוח בין המשתתפים הם בעיקרון שוויוניים, וגם השליטה של המנחה בקבוצה מתקבלת מתוך הסכמה, שמבוססת על נקודת מוצא של שוויון בסיסי. בתנאים אלה העירום הגופני אכן יכול לבטא ולעודד חשיפה ופתיחות. אבל בוודאי אפשר להגיע לתוצאה דומה גם באמצעים אחרים. מהי אפוא התרומה הייחודית של חווית העירום?
בני אדם הם יצורים מסתוריים. מצד אחד אנו קיימים בתוך העולם כאובייקט, כלומר גוף פיזי שצריך להזין ולתחזק. בגוף הזה אנו גם חווים את התשוקה, ומשמשים כאובייקט לתשוקות של אנשים אחרים. מצד שני אנו חשים את קיומנו כסובייקט בעל מחשבות ורגשות, המתבונן בעולם וחווה אותו כביכול מבחוץ. כפי שאחד הפילוסופים החביבים עלי אמר, "בדרמה הגדולה של הקיום אנחנו גם משתתפים וגם צופים".
מה הקשר בין שני ההיבטים האלה, האובייקט-המשתתף והסובייקט-הצופה? אפשר לקרוא לשאלה הזו בשמות שונים, כמו בעיית הגוף והנפש, או לקשור אותה עם החידות המוזרות של תורת הקוונטים. אבל באופן בסיסי זהו מסתורין שאותו איננו מבינים, וכנראה שגם איננו יכולים להבין. המסתורין הזה הוא הפתח שדרכו נכנסת לעולמנו חווית הקסם והכישוף של המציאות האחרת. כפי שאמר דון חואן לקסטנדה, "מכשף הוא זה שיודע לאזן את הפלא של להיות אדם עם האימה של להיות אדם".
התרבות האנושית, ובמיוחד תרבות מפותחת ומורכבת כמו התרבות המערבית המודרנית, אינה יכולה להכיל את העוצמות הכאוטיות של הגופניות, התשוקה והכישוף. המבנים החברתיים המקובלים מאפשרים לנו לבטא את קיומנו כצופים בעלי מחשבות ורגשות, שניתנים לעיצוב והתנייה דרך החינוך, השפה ומנגנוני הזוגיות הממוסדת. אולם את הקיום שלנו כמשתתפים בעלי גוף ותשוקות, שאותו הרבה יותר קשה לנתב למסלולים אחידים ומוסדרים, צריך לחסום ולהחביא. זה תפקידו של הלבוש. במקום הצורה האישית והייחודית של הגוף ואברי המין שלנו, אנו מציגים כלפי חוץ צורה חיצונית אחידה שמוכתבת על ידי נוהג הלבוש המקובל בסביבתנו החברתית: מכנסיים לגברים ושמלות לנשים, חליפות וצווארונים הדוקים בעניבה עבור גברים מהמעמד הגבוה, וכדומה.
אפשר לבטא את הניגוד הזה, בין מה שהחברה מרשה לנו לבטא לבין מה שהיא דורשת מאיתנו להחביא, גם בשפת הסמלים של קלפי הטארוט. ארבע הסדרות המשניות בחפיסת הטארוט מתארות ארבעה תחומי חיים ופעילות. שתי הסדרות "הנמוכות", מטבע ומטה, מייצגות את הגוף הפיזי ואת המיניות והתשוקה. שתי הסדרות "הגבוהות", גביע וחרב, מייצגות את הרגש והשכל. החברה שאנו חיים בה יוצרת מנגנונים לביטוי מוסדר של שתי הסדרות הגבוהות, ומשתדלת להחביא ולחסום את הביטוי של שתי הסדרות הנמוכות.
זו הסיבה שלחווית העירום יש אופי חתרני וכישופי. במצב של עירום אנו חוזרים ומבטאים את קיומנו כאדם שלם: צופה, משתתף ומסתורין שקושר בין שניהם. חוויה כזו מערערת את הבסיס לקיומם של המנגנונים החברתיים המקובלים, אולם היא מאפשרת לנו לחוות חלקים באישיותנו ובקיומנו שבדרך כלל הם חסומים ומוכחשים. זו גם הסיבה שאני לא יכול להתייחס ברצינות לרעיון הנטוריסטי של חברה אידיאלית שבה כולם עירומים כל הזמן. התפקוד היומיומי של החברה מבוסס על הקודים המורכבים של הסתרת הגוף על פי תבניות מוכתבות, ואחרי עשרות אלפי שנים של לבוש לא נראה לי שאפשר לחזור לנקודת המוצא ולנסות להקים חברה חדשה על בסיס שונה לגמרי.
אבל גם על העוצמות והחוויות שמבטאות את קיומנו כאדם שלם לא כדאי לוותר. אפשר לחיות אותן במרחבים מוגנים ומוגדרים כמו הטקס המאגי, הפסטיבל הניו-אייג'י או הסדנה החוויתית. חוויות כאלה יכולות לפעול עלינו בעוצמה, ולנתב את תהליכי חיינו לכיוונים חדשים, דווקא בגלל הניגוד בין המציאות החברתית והיומיומית לבין המרחב המוגדר שבו הן מתרחשות. הסרת הבגדים בכניסה למרחב כזה ולבישתם חזרה ביציאה מציינת את הגבול בין שני התחומים. באופן זה היא מאפשרת לנו לקיים עם אחרים ועם עצמנו תקשורת בערוצים שבדרך כלל הם חסומים ומוכחשים, בלי שהדבר יסכן את האפשרות שלנו לתפקד במציאות החברתית המקובלת.
בנקודה זו כדאי לשים לב לא רק למה שהלבוש מעלים, כלומר הגופניות והיצרים, אלא גם למה שהוא מציג במקומו: זהות מוגדרת של מעמד ושייכות חברתית. בחברות מסורתיות יש חוקים ברורים שקובעים למי מותר ללבוש איזה בגד, ולכן הלבוש הוא מה שמסמן באופן ברור ביותר מי אתה ומה מעמדך. גם בחברה המודרנית לבושו של אדם יכול לציין את מצבו הכלכלי, את תחום עיסוקו המקצועי ואולי אף את דעותיו הפוליטיות. כאשר אנו לבושים, אנו רגילים אפוא לראות ולהראות את עצמנו בזהות החברתית שלנו. העירום, לעומת זאת, מבטא שבירה של יחסי המעמד החברתי וחזרה לזהות הבסיסית שלנו כיצורים אנושיים שווי ערך.
גם את ההיבט הזה אפשר לראות בשפת הסמלים של קלפי הטארוט. הסדרה הראשית של הטארוט מכילה 22 קלפים. בתחילת הסדרה מופיעות דמויות לבושות עם מעמד חברתי מוגדר שממלאות את כל הקלף, כמו לדוגמה קוסם רחוב, קיסר, אפיפיור או לוחם במרכבה. לעומת זאת, בקלפים האחרונים של הסדרה יש בעיקר דמויות עירומות שאי אפשר לשייך אותן מבחינה חברתית, ושטח הקלף מחולק בין משהו שקורה על האדמה למשהו שנמצא בשמיים. סדר הקלפים בסדרה יכול אפוא להיקרא כסיפור של התפתחות. תחילת הסדרה מתרחשת במציאות הארצית של לבוש ומעמד חברתי. אולם בסוף הסדרה מגיעים למצב שבו האדם מוצג עירום מהזהות החברתית הרגילה, ואז הוא נפתח לקשר עם רבדים גבוהים של תודעה.
חיבור כזה בין עירום גופני וחוויות נבואה, שבהן האדם נפתח לקשר עם מציאות גבוהה יותר, אפשר למצוא גם במקומות אחרים, כמו למשל בתנ"ך:
או בספר הבשורה על פי תומא, טקסט נוצרי-מיסטי מתקופת הברית החדשה שנתגלה בחפירות במצרים:
הקשר הזה בין עירום, ביטול הזהות החברתית והיפתחות לרבדים גבוהים יותר פועל גם כשנמצאים לבד. זו הסיבה שאני מציע לפעמים למשתתפי הסדנאות שלי לשבת בביתם ולערוך לעצמם טקס אישי בעירום של חיבור לקלפים. אולם העוצמה המלאה של העירום מתגלה בחוויות קבוצתיות. האנתרופולוג ויקטור טרנר מתאר זאת בספרו החשוב "התהליך הטקסי, מבנה ואנטי-מבנה" (הוצאת רסלינג, 2004). טרנר חוקר טקסים מאגיים בתרבויות שבטיות, ומגיע למסקנה שההיבט החשוב ביותר של הטקס הוא שבירת המבנה החברתי המקובל. השבירה הזו מתרחשת כאשר עוברים את הגבול שמבדיל בין המציאות היומיומית והמקובלת לבין המציאות המאגית של מרחב הטקס.
כפי שטרנר מתאר, טקסים מאגים נערכים במקרים רבים בעירום, או בלבוש אחיד כמו גלימה פשוטה שמבטלת את הבדלי המעמד החברתי. על פי טרנר זהו "האנטי-מבנה" של הטקס שמאפשר לחזור בסיומו אל המציאות החברתית המוכרת במצב חדש ושונה, כמו למשל טקס מעבר שמקנה למשתתפיו מעמד חדש במסגרת החברתית של השבט. השבירה של המבנה החברתי יוצרת בתוך מרחב הטקס תחושה שהוא מכנה communitas. זוהי תחושה עמוקה של אחווה ושיתוף, המזכירה דימויים של חברה קדמונית אידיאלית, וקושרת יחד את המשתתפים באופן שהשפעותיו יכולות להיות מורגשות במשך שנים רבות.
גם בסדנאות שלי יכולתי לראות את ההשפעה הקבוצתית של חווית העירום ואת האופן שבו היא מציינת את הגבול בין מרחב הסדנה לבין המציאות החיצונית. האווירה הכללית בפסטיבל הייתה חופשית ומתירנית, ומי שלא רצה להתפשט היה יכול להישאר לבוש גם במהלך הסדנאות והפעילויות. אולם בסדנאות שלי קבעתי תנאי ברור: עירום מלא הוא חובה, ומי שלא מסתדר עם זה שימצא לעצמו פעילות אחרת. הקפדתי על כך למרות שנאלצתי להרחיק כמה משתתפים פוטנציאליים ולקרוא לסדר את אלה שניסו להתגנב עם פריטי לבוש לגופם בלי שאשים לב.
התגובות שקיבלתי מאוחר יותר ממשתתפים בסדנה הראו לי שצדקתי. בעיניהם, ההקפדה על עירום מלא גיבשה את הקבוצה וקבעה גבולות ברורים בין מרחב הסדנה לבין המציאות שבחוץ. כל משתתף היה צריך לעשות אקט של בחירה מודעת: להישאר לבוש, כלומר במצב מוכר ומוגן, או לקחת סיכון, להתפשט ולשלם מחיר של אי נוחות כדי לעבור תהליך של שינוי. למעשה, גם מי שהסתובב עירום במהלך הפסטיבל עשה בחירה כזו, משום שלמשך הסדנה הוא ויתר על התחושה המרגיעה שבכל רגע הוא יכול לכסות את גופו. התחושה הזו של בחירה במחוייבות משותפת גיבשה והגדירה את הקבוצה, ויצרה מרחב של אחווה ותקשורת פתוחה בין המשתתפים.
בסדנה של התפתחות אישית, יחסי הכוח בין המשתתפים הם בעיקרון שוויוניים, וגם השליטה של המנחה בקבוצה מתקבלת מתוך הסכמה, שמבוססת על נקודת מוצא של שוויון בסיסי. בתנאים אלה העירום הגופני אכן יכול לבטא ולעודד חשיפה ופתיחות. אבל בוודאי אפשר להגיע לתוצאה דומה גם באמצעים אחרים. מהי אפוא התרומה הייחודית של חווית העירום?
בני אדם הם יצורים מסתוריים. מצד אחד אנו קיימים בתוך העולם כאובייקט, כלומר גוף פיזי שצריך להזין ולתחזק. בגוף הזה אנו גם חווים את התשוקה, ומשמשים כאובייקט לתשוקות של אנשים אחרים. מצד שני אנו חשים את קיומנו כסובייקט בעל מחשבות ורגשות, המתבונן בעולם וחווה אותו כביכול מבחוץ. כפי שאחד הפילוסופים החביבים עלי אמר, "בדרמה הגדולה של הקיום אנחנו גם משתתפים וגם צופים".
מה הקשר בין שני ההיבטים האלה, האובייקט-המשתתף והסובייקט-הצופה? אפשר לקרוא לשאלה הזו בשמות שונים, כמו בעיית הגוף והנפש, או לקשור אותה עם החידות המוזרות של תורת הקוונטים. אבל באופן בסיסי זהו מסתורין שאותו איננו מבינים, וכנראה שגם איננו יכולים להבין. המסתורין הזה הוא הפתח שדרכו נכנסת לעולמנו חווית הקסם והכישוף של המציאות האחרת. כפי שאמר דון חואן לקסטנדה, "מכשף הוא זה שיודע לאזן את הפלא של להיות אדם עם האימה של להיות אדם".
התרבות האנושית, ובמיוחד תרבות מפותחת ומורכבת כמו התרבות המערבית המודרנית, אינה יכולה להכיל את העוצמות הכאוטיות של הגופניות, התשוקה והכישוף. המבנים החברתיים המקובלים מאפשרים לנו לבטא את קיומנו כצופים בעלי מחשבות ורגשות, שניתנים לעיצוב והתנייה דרך החינוך, השפה ומנגנוני הזוגיות הממוסדת. אולם את הקיום שלנו כמשתתפים בעלי גוף ותשוקות, שאותו הרבה יותר קשה לנתב למסלולים אחידים ומוסדרים, צריך לחסום ולהחביא. זה תפקידו של הלבוש. במקום הצורה האישית והייחודית של הגוף ואברי המין שלנו, אנו מציגים כלפי חוץ צורה חיצונית אחידה שמוכתבת על ידי נוהג הלבוש המקובל בסביבתנו החברתית: מכנסיים לגברים ושמלות לנשים, חליפות וצווארונים הדוקים בעניבה עבור גברים מהמעמד הגבוה, וכדומה.
אפשר לבטא את הניגוד הזה, בין מה שהחברה מרשה לנו לבטא לבין מה שהיא דורשת מאיתנו להחביא, גם בשפת הסמלים של קלפי הטארוט. ארבע הסדרות המשניות בחפיסת הטארוט מתארות ארבעה תחומי חיים ופעילות. שתי הסדרות "הנמוכות", מטבע ומטה, מייצגות את הגוף הפיזי ואת המיניות והתשוקה. שתי הסדרות "הגבוהות", גביע וחרב, מייצגות את הרגש והשכל. החברה שאנו חיים בה יוצרת מנגנונים לביטוי מוסדר של שתי הסדרות הגבוהות, ומשתדלת להחביא ולחסום את הביטוי של שתי הסדרות הנמוכות.
|
זו הסיבה שלחווית העירום יש אופי חתרני וכישופי. במצב של עירום אנו חוזרים ומבטאים את קיומנו כאדם שלם: צופה, משתתף ומסתורין שקושר בין שניהם. חוויה כזו מערערת את הבסיס לקיומם של המנגנונים החברתיים המקובלים, אולם היא מאפשרת לנו לחוות חלקים באישיותנו ובקיומנו שבדרך כלל הם חסומים ומוכחשים. זו גם הסיבה שאני לא יכול להתייחס ברצינות לרעיון הנטוריסטי של חברה אידיאלית שבה כולם עירומים כל הזמן. התפקוד היומיומי של החברה מבוסס על הקודים המורכבים של הסתרת הגוף על פי תבניות מוכתבות, ואחרי עשרות אלפי שנים של לבוש לא נראה לי שאפשר לחזור לנקודת המוצא ולנסות להקים חברה חדשה על בסיס שונה לגמרי.
אבל גם על העוצמות והחוויות שמבטאות את קיומנו כאדם שלם לא כדאי לוותר. אפשר לחיות אותן במרחבים מוגנים ומוגדרים כמו הטקס המאגי, הפסטיבל הניו-אייג'י או הסדנה החוויתית. חוויות כאלה יכולות לפעול עלינו בעוצמה, ולנתב את תהליכי חיינו לכיוונים חדשים, דווקא בגלל הניגוד בין המציאות החברתית והיומיומית לבין המרחב המוגדר שבו הן מתרחשות. הסרת הבגדים בכניסה למרחב כזה ולבישתם חזרה ביציאה מציינת את הגבול בין שני התחומים. באופן זה היא מאפשרת לנו לקיים עם אחרים ועם עצמנו תקשורת בערוצים שבדרך כלל הם חסומים ומוכחשים, בלי שהדבר יסכן את האפשרות שלנו לתפקד במציאות החברתית המקובלת.
בנקודה זו כדאי לשים לב לא רק למה שהלבוש מעלים, כלומר הגופניות והיצרים, אלא גם למה שהוא מציג במקומו: זהות מוגדרת של מעמד ושייכות חברתית. בחברות מסורתיות יש חוקים ברורים שקובעים למי מותר ללבוש איזה בגד, ולכן הלבוש הוא מה שמסמן באופן ברור ביותר מי אתה ומה מעמדך. גם בחברה המודרנית לבושו של אדם יכול לציין את מצבו הכלכלי, את תחום עיסוקו המקצועי ואולי אף את דעותיו הפוליטיות. כאשר אנו לבושים, אנו רגילים אפוא לראות ולהראות את עצמנו בזהות החברתית שלנו. העירום, לעומת זאת, מבטא שבירה של יחסי המעמד החברתי וחזרה לזהות הבסיסית שלנו כיצורים אנושיים שווי ערך.
גם את ההיבט הזה אפשר לראות בשפת הסמלים של קלפי הטארוט. הסדרה הראשית של הטארוט מכילה 22 קלפים. בתחילת הסדרה מופיעות דמויות לבושות עם מעמד חברתי מוגדר שממלאות את כל הקלף, כמו לדוגמה קוסם רחוב, קיסר, אפיפיור או לוחם במרכבה. לעומת זאת, בקלפים האחרונים של הסדרה יש בעיקר דמויות עירומות שאי אפשר לשייך אותן מבחינה חברתית, ושטח הקלף מחולק בין משהו שקורה על האדמה למשהו שנמצא בשמיים. סדר הקלפים בסדרה יכול אפוא להיקרא כסיפור של התפתחות. תחילת הסדרה מתרחשת במציאות הארצית של לבוש ומעמד חברתי. אולם בסוף הסדרה מגיעים למצב שבו האדם מוצג עירום מהזהות החברתית הרגילה, ואז הוא נפתח לקשר עם רבדים גבוהים של תודעה.
 קלף הכוכב מהסדרה הראשית |
חיבור כזה בין עירום גופני וחוויות נבואה, שבהן האדם נפתח לקשר עם מציאות גבוהה יותר, אפשר למצוא גם במקומות אחרים, כמו למשל בתנ"ך:
"ויפשוט גם הוא בגדיו ויתנבא גם הוא לפני שמואל, ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה, על כן יאמרו הגם שאול בנביאים" (שמואל א' י"ט 24).
או בספר הבשורה על פי תומא, טקסט נוצרי-מיסטי מתקופת הברית החדשה שנתגלה בחפירות במצרים:
"ויאמרו אליו תלמידיו: מתי תראה אלינו ונחזיך? ויאמר (ישוע): כאשר תתפשטו עירומים ולא תבושו, ושמתם בגדיכם תחת כפות רגליכם, ודרכתם עליהם כילדים; אז תחזו את הבן החי ולא תיראו" (הבשורה על פי תומא, פסוק 37, תרגום אמיר אור).
הקשר הזה בין עירום, ביטול הזהות החברתית והיפתחות לרבדים גבוהים יותר פועל גם כשנמצאים לבד. זו הסיבה שאני מציע לפעמים למשתתפי הסדנאות שלי לשבת בביתם ולערוך לעצמם טקס אישי בעירום של חיבור לקלפים. אולם העוצמה המלאה של העירום מתגלה בחוויות קבוצתיות. האנתרופולוג ויקטור טרנר מתאר זאת בספרו החשוב "התהליך הטקסי, מבנה ואנטי-מבנה" (הוצאת רסלינג, 2004). טרנר חוקר טקסים מאגיים בתרבויות שבטיות, ומגיע למסקנה שההיבט החשוב ביותר של הטקס הוא שבירת המבנה החברתי המקובל. השבירה הזו מתרחשת כאשר עוברים את הגבול שמבדיל בין המציאות היומיומית והמקובלת לבין המציאות המאגית של מרחב הטקס.
כפי שטרנר מתאר, טקסים מאגים נערכים במקרים רבים בעירום, או בלבוש אחיד כמו גלימה פשוטה שמבטלת את הבדלי המעמד החברתי. על פי טרנר זהו "האנטי-מבנה" של הטקס שמאפשר לחזור בסיומו אל המציאות החברתית המוכרת במצב חדש ושונה, כמו למשל טקס מעבר שמקנה למשתתפיו מעמד חדש במסגרת החברתית של השבט. השבירה של המבנה החברתי יוצרת בתוך מרחב הטקס תחושה שהוא מכנה communitas. זוהי תחושה עמוקה של אחווה ושיתוף, המזכירה דימויים של חברה קדמונית אידיאלית, וקושרת יחד את המשתתפים באופן שהשפעותיו יכולות להיות מורגשות במשך שנים רבות.
גם בסדנאות שלי יכולתי לראות את ההשפעה הקבוצתית של חווית העירום ואת האופן שבו היא מציינת את הגבול בין מרחב הסדנה לבין המציאות החיצונית. האווירה הכללית בפסטיבל הייתה חופשית ומתירנית, ומי שלא רצה להתפשט היה יכול להישאר לבוש גם במהלך הסדנאות והפעילויות. אולם בסדנאות שלי קבעתי תנאי ברור: עירום מלא הוא חובה, ומי שלא מסתדר עם זה שימצא לעצמו פעילות אחרת. הקפדתי על כך למרות שנאלצתי להרחיק כמה משתתפים פוטנציאליים ולקרוא לסדר את אלה שניסו להתגנב עם פריטי לבוש לגופם בלי שאשים לב.
התגובות שקיבלתי מאוחר יותר ממשתתפים בסדנה הראו לי שצדקתי. בעיניהם, ההקפדה על עירום מלא גיבשה את הקבוצה וקבעה גבולות ברורים בין מרחב הסדנה לבין המציאות שבחוץ. כל משתתף היה צריך לעשות אקט של בחירה מודעת: להישאר לבוש, כלומר במצב מוכר ומוגן, או לקחת סיכון, להתפשט ולשלם מחיר של אי נוחות כדי לעבור תהליך של שינוי. למעשה, גם מי שהסתובב עירום במהלך הפסטיבל עשה בחירה כזו, משום שלמשך הסדנה הוא ויתר על התחושה המרגיעה שבכל רגע הוא יכול לכסות את גופו. התחושה הזו של בחירה במחוייבות משותפת גיבשה והגדירה את הקבוצה, ויצרה מרחב של אחווה ותקשורת פתוחה בין המשתתפים.