|
טארוט, עירום, מדבר
קלפים ופסיכומאגיה בפסטיבל פשוט
חלק 5: קלפים פשוטים
למחרת בצהריים ערכתי את הסדנה השנייה שקראתי לה "קלפים פשוטים". בסדנה הזו אני משתמש בחפיסות שונות של קלפי תמונות, שבשנים האחרונות החלו להשתמש בהם ככלי עזר בתחומי טיפול רגשי ונפשי. אני עובד בעיקר עם "קלפי קסם" של הוצאת נורד בטבעון שהשתתפתי אצלם בכמה סדנאות הכשרה, אבל יש עוד סוגי קלפים כאלה בארץ, כמו למשל הקלפים שמוציא איציק שמולביץ ("ספקטרה", "מרלין" ואחרים) והוצאות נוספות. כל העניין הוא חדש, ואפילו אין לו שם מקובל. אני קורא לו "קלפים פסיכודינמיים".
ההבדל הגדול בין עבודה בקלפים פסיכודינמיים לבין קלפי הטארוט הוא שלתמונות הקלפים אין שפת סמלים או פירוש מוסכם. כל אחד רואה בקלף משהו אחר, והעבודה היא עם התכנים והמלים שעולים בתודעת האדם כאשר הוא מתבונן בו. אפשר אפוא לעבוד עם קלפים פסיכודינמיים כאשר הם סמויים, כלומר מונחים כשגבם מעלה כמו קלפי טארוט שנבחרים "באקראי". אולם אפשר גם לעבוד איתם כשהם גלויים, כלומר האדם בוחר קלף עם ציור שמעורר בו תחושה כלשהי, מתבונן בו ומנסה להבין בעזרת המנחה מה בעצם הוא בחר. כפי שנוכחתי, בשתי הדרכים האלה הקלפים הפסיכודינמיים הם כלי מאד יעיל כדי להבין ולהניע תהליכי חיים. אין להם עומק סמלי ועוצמה פסיכומאגית כמו קלפי הטארוט, אבל אולי דווקא בגלל זה הם מתאימים יותר לעבודה "רכה", ובמיוחד עם אנשים שעדיין נרתעים מפני המיסטיקה.
במכון נורד עובדים בדרך כלל עם חפיסה אחת או שתיים בכל פעם, אבל אני אוהב לערבב יחד חפיסות שונות עם כמה עשרות קלפים בכל אחת. התחלתי את הסדנה בסבב היכרות: כל משתתף בחר קלף אחד גלוי שמבטא את תחושתו הרגעית, ואז תיאר את הסוגייה או הבעייה שמעסיקה אותו בחייו כעת ואת הסיבה הסיבה שבגללה בחר את הקלף. השתמשתי בשתי חפיסות של ציורים מופשטים, שנקראות Beauregard (על שם הציירת שיצרה אותם) ו Ecco.
כעת ערכתי למשתתפים תרגיל של מדיטציה מודרכת בעמידה, שבה הם סרקו את תחושות גופם וקישרו אותן עם תחומי החיים השונים: גופני-חומרי, מיני-יצירתי, רגשי, שכלי, ולבסוף גם תודעתי וחברתי. בתרגיל הזה הם היו אמורים לזהות מקומות של אי נוחות שעליהם יוכלו לעבוד בהמשך התהליך. לאחר מכן כל משתתף בחר קלף אחד גלוי שמבטא, על פי תחושתו, את הבעיה שקיימת כרגע בחייו. את הקלפים הם בחרו מתוך ארבע חפיסות שערבבתי יחד: Habitat שמבטאת ניגודים בין טבע אורגני לבין התרבות האנושית, Morena שמתארת דמויות אידיאליות וילדותיות של אינדיאנים בג'ונגל, 1001 שמתארת סצינות מזרחיות בסגנון אלף לילה ולילה, ו Cope שהיא חפיסה שפותחה בארץ לטיפול במצבי לחץ וטראומה.
כעת הנחיתי את המשתתפים לנוע בחדר, ואחרי כמה דקות של התמקדות, כל אחד עם הקלף שלו, למצוא לעצמם בן או בת זוג שאינם מכירים מקודם. כל אחד בתורו תיאר לבן זוגו את הקלף שלו ואת תחושותיו. אולם אז הסברתי להם שאנחנו עדיין במרחב פסיכומאגי שבו כל דבר הוא סימן: הקלף של בן הזוג שלך מייצג מפתח להבנה טובה יותר של הבעייה שלך, ולהיפך. ביקשתי אפוא מכל אחד לדבר מתוך הקלף שבחר, ולהציע לבן זוגו כיוון חדש לראות את הבעייה שמטרידה אותו. לסיום, ביקשתי מכל אחד לבחור קלף סמוי מתוך עוד שתי חפיסות שערבבתי, עם דימויים מעולם המיתוסים והאגדות: Mythos ו Saga. על הקלף הזה ביקשתי מהם לא לדבר, אלא לקחת איתם את זכרון הציור שלו כמסר להמשך התהליך מחוץ לסדנה.
בסך הכל היו בסדנה 31 משתתפים, עם אחוז קטן יותר של נטוריסטים מאשר בסדנת הטארוט, והרגשתי שהאווירה הייתה יותר פתוחה וזורמת. בסדנה הראשונה הייתי צריך להתאמץ כדי לשמור על הקבוצה מלוכדת ועירנית. לעומת זאת, בסדנה השנייה הקבוצה עבדה בעצמה: אנשים נכנסו לתהליך, נפתחו ושיתפו תכנים אישיים משמעותיים עם בני זוגם לתרגיל. המאמץ שלי כאן היה הפוך: לרסן את התהליך, ובעיקר לסגור כל שלב כדי שנספיק לעבור לשלב הבא. שלב השיקוף שבו כל אחד קרא את הקלף שלו עבור בן זוגו היה חזק במיוחד, והייתי צריך להכות בגונג שלי שוב ושוב כדי לגרום לאנשים לצאת מהדיאלוג הזוגי ולחזור לנוכחות בקבוצה השלמה.
להבדל הזה היו כנראה כמה סיבות. ראשית, חלק גדול מהמשתתפים הגיעו בעקבות מה ששמעו על הסדנה הראשונה, ולכן הם היו יותר מוכנים לתהליך של עבודה עצמית. בנוסף, לא היו כאן המרכיבים הפסיכומאגיים והמיסטיים, שיכולים להיות זרים ומאתגרים למי שלא מכיר אותם. גם מבנה הסדנה הקל על הזרימה: עם מספר גדול של משתתפים קשה לשמור על קשב וריכוז כאשר אני עובד עם כל משתתף בזה אחר זה, בעוד שעבודה בזוגות מפעילה את כולם בו זמנית. אני מניח שגם אני הייתי יותר נינוח וזורם, אחרי שהסדנה הראשונה שיכנעה אותי שאני יכול להתמודד היטב עם קבוצה של אנשים עירומים. אבל בלי ספק, גורם משפיע מאד משמעותי היה העובדה שבסדנה הזו גם אני הייתי עירום. כתוצאה מכך התקשורת שלי עם הקבוצה הייתה מעמדה שוויונית יותר, כאשר בעיניהם גם אני הייתי מוכן לקחת סיכון ולהיחשף. הבנתי שהעובדה שאפשר לראות אותי עירום מחוץ לסדנה אינה מספיקה. הסדנה היא מרחב שעומד בפני עצמו, ואם אני רוצה תחושה של שיתוף, אני צריך לבטא אותה בתוכו.
גם על הסדנה הזו קיבלתי תגובות מאד טובות מהמשתתפים, גם במהלך הפסטיבל וגם בתכתובות אימייל מאוחר יותר. אבל אני לא באמת יודע אם מבחינת התהליך וההשפעה לאורך זמן סדנת הקלפים הפסיכודינמיים הייתה יותר או פחות אפקטיבית מסדנת הטארוט. עצם העובדה שהתחושה הייתה יותר נינוחה וזורמת אינה אומרת שהסדנה גם הייתה יותר מועילה לטוח ארוך. בהחלט ייתכן שהעוצמה הסמלית והטקסית של הסדנה הראשונה איתגרה יותר את תחושות המשתתפים, באופן שיצר אצל חלקם חסימות במהלך הטקס, אבל בסופו של דבר יביא להשפעה מתמשכת יותר חזקה ויציבה.
בקשר לשאלה אם בסדנאות כאלה עדיף שאהיה לבוש או עירום, המסקנה שלי משתי ההתנסויות היא שהדבר תלוי בסוג הסדנה. לעבודה פסיכומאגית, כפי שעשיתי בתחילת הסדנה הראשונה, נראה לי שעשיתי נכון בכך שהייתי לבוש ונשארתי בעמדה קצת מרוחקת ומסתורית ביחס לקבוצה. לעומת זאת, בעבודה על תהליכים רגשיים כפי שעשיתי בסדנה השנייה, הנסיון שלי מראה שגם אני צריך להיות עירום כדי שהתהליך יזרום בצורה חלקה והרמונית. מה שאני לא בטוח בקשר אליו הוא מצב שבו אני עובד מול כל משתתף בתורו, כפי שהיה בחלק השני של הסדנה הראשונה. אני עשיתי זאת כשאני לבוש, ולמרות שהעבודה הפרטנית הייתה מוצלחת ובעצם עשתה את הסדנה גם לאלה שלא מתחברים למיסטיקה, אני לא יודע לאן התהליך היה יכול להגיע אילו הייתי עירום.
שאלה נוספת היא עד כמה העירום באמת תורם באופן משמעותי לתהליך. לגבי הסדנה הראשונה אין לי ספק. עבודה פסיכומאגית בעירום יוצרת תחושה הרבה יותר חזקה ועוצמתית, ובמיוחד אם עובדים בשפת הסמלים של קלפי הטארוט שהעירום ממלא בהם תפקיד בולט. לעומת זאת, בקשר לסדנה השנייה הדבר פחות מובן מאליו. בעיקרון, הייתי יכול לעשות אותה עבודה עם הקלפים בלבוש מלא. שאלתי על כך את המשתתפים שדיברו אתי אחרי הסדנה. רובם היו כבר בסדנאות רבות, וחלקם מנחי סדנאות בעצמם. כולם אמרו לי פחות או יותר אותו דבר. הם חשו שהעירום הכללי יצר בסיס משותף, שאיפשר לתהליכים הקבוצתיים להתרחש הרבה יותר מהר ובעוצמה הרבה יותר גדולה.
זה גם מה שאני חשתי. שעה וחצי עם 31 אנשים זה מעט מאד זמן וקבוצה די גדולה, ובכל זאת היה ברור שרבים מהמשתתפים עברו בסדנה תהליך שנגע בהם, ואולי גם יביא אותם למקומות חדשים בהמשך. רק כדי להיות בטוח בדקתי את העניין בסדנת קלפים פסיכודינמיים שהעברתי שבוע אחר כך בלבוש מלא. שמרתי פחות או יותר על אותו מבנה של הסדנה, אבל עם תנאי פתיחה יותר קלים: ארבע שעות עם קבוצה הומוגנית למדי של 16 משתתפות, שבאו עם מוכנות מראש לעבוד על תהליכים אישיים. גם כאן זה עבד טוב. משתתפות רבות תיארו תחושות חזקות שחוו במהלך הסדנה, ותהליכי מודעות אישית שנפתחו בעקבות העבודה עם הקלפים. אבל האווירה בקבוצה הייתה פחות מלוכדת וזורמת, והייתי צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להניע את התהליך הדינמי. המסקנה שלי היא שהעירום אינו חיוני לסדנה במבנה כזה, אבל הוא מאפשר "קפיצת מדרגה" לרמות גבוהות יותר של פתיחות ותקשורת, גם בתוך הקבוצה וגם בדיאלוג הפנימי של כל אחד מהמשתתפים עם עצמו.
ההבדל הגדול בין עבודה בקלפים פסיכודינמיים לבין קלפי הטארוט הוא שלתמונות הקלפים אין שפת סמלים או פירוש מוסכם. כל אחד רואה בקלף משהו אחר, והעבודה היא עם התכנים והמלים שעולים בתודעת האדם כאשר הוא מתבונן בו. אפשר אפוא לעבוד עם קלפים פסיכודינמיים כאשר הם סמויים, כלומר מונחים כשגבם מעלה כמו קלפי טארוט שנבחרים "באקראי". אולם אפשר גם לעבוד איתם כשהם גלויים, כלומר האדם בוחר קלף עם ציור שמעורר בו תחושה כלשהי, מתבונן בו ומנסה להבין בעזרת המנחה מה בעצם הוא בחר. כפי שנוכחתי, בשתי הדרכים האלה הקלפים הפסיכודינמיים הם כלי מאד יעיל כדי להבין ולהניע תהליכי חיים. אין להם עומק סמלי ועוצמה פסיכומאגית כמו קלפי הטארוט, אבל אולי דווקא בגלל זה הם מתאימים יותר לעבודה "רכה", ובמיוחד עם אנשים שעדיין נרתעים מפני המיסטיקה.
במכון נורד עובדים בדרך כלל עם חפיסה אחת או שתיים בכל פעם, אבל אני אוהב לערבב יחד חפיסות שונות עם כמה עשרות קלפים בכל אחת. התחלתי את הסדנה בסבב היכרות: כל משתתף בחר קלף אחד גלוי שמבטא את תחושתו הרגעית, ואז תיאר את הסוגייה או הבעייה שמעסיקה אותו בחייו כעת ואת הסיבה הסיבה שבגללה בחר את הקלף. השתמשתי בשתי חפיסות של ציורים מופשטים, שנקראות Beauregard (על שם הציירת שיצרה אותם) ו Ecco.
| ||||
כעת ערכתי למשתתפים תרגיל של מדיטציה מודרכת בעמידה, שבה הם סרקו את תחושות גופם וקישרו אותן עם תחומי החיים השונים: גופני-חומרי, מיני-יצירתי, רגשי, שכלי, ולבסוף גם תודעתי וחברתי. בתרגיל הזה הם היו אמורים לזהות מקומות של אי נוחות שעליהם יוכלו לעבוד בהמשך התהליך. לאחר מכן כל משתתף בחר קלף אחד גלוי שמבטא, על פי תחושתו, את הבעיה שקיימת כרגע בחייו. את הקלפים הם בחרו מתוך ארבע חפיסות שערבבתי יחד: Habitat שמבטאת ניגודים בין טבע אורגני לבין התרבות האנושית, Morena שמתארת דמויות אידיאליות וילדותיות של אינדיאנים בג'ונגל, 1001 שמתארת סצינות מזרחיות בסגנון אלף לילה ולילה, ו Cope שהיא חפיסה שפותחה בארץ לטיפול במצבי לחץ וטראומה.
| ||||||
כעת הנחיתי את המשתתפים לנוע בחדר, ואחרי כמה דקות של התמקדות, כל אחד עם הקלף שלו, למצוא לעצמם בן או בת זוג שאינם מכירים מקודם. כל אחד בתורו תיאר לבן זוגו את הקלף שלו ואת תחושותיו. אולם אז הסברתי להם שאנחנו עדיין במרחב פסיכומאגי שבו כל דבר הוא סימן: הקלף של בן הזוג שלך מייצג מפתח להבנה טובה יותר של הבעייה שלך, ולהיפך. ביקשתי אפוא מכל אחד לדבר מתוך הקלף שבחר, ולהציע לבן זוגו כיוון חדש לראות את הבעייה שמטרידה אותו. לסיום, ביקשתי מכל אחד לבחור קלף סמוי מתוך עוד שתי חפיסות שערבבתי, עם דימויים מעולם המיתוסים והאגדות: Mythos ו Saga. על הקלף הזה ביקשתי מהם לא לדבר, אלא לקחת איתם את זכרון הציור שלו כמסר להמשך התהליך מחוץ לסדנה.
| ||||
בסך הכל היו בסדנה 31 משתתפים, עם אחוז קטן יותר של נטוריסטים מאשר בסדנת הטארוט, והרגשתי שהאווירה הייתה יותר פתוחה וזורמת. בסדנה הראשונה הייתי צריך להתאמץ כדי לשמור על הקבוצה מלוכדת ועירנית. לעומת זאת, בסדנה השנייה הקבוצה עבדה בעצמה: אנשים נכנסו לתהליך, נפתחו ושיתפו תכנים אישיים משמעותיים עם בני זוגם לתרגיל. המאמץ שלי כאן היה הפוך: לרסן את התהליך, ובעיקר לסגור כל שלב כדי שנספיק לעבור לשלב הבא. שלב השיקוף שבו כל אחד קרא את הקלף שלו עבור בן זוגו היה חזק במיוחד, והייתי צריך להכות בגונג שלי שוב ושוב כדי לגרום לאנשים לצאת מהדיאלוג הזוגי ולחזור לנוכחות בקבוצה השלמה.
להבדל הזה היו כנראה כמה סיבות. ראשית, חלק גדול מהמשתתפים הגיעו בעקבות מה ששמעו על הסדנה הראשונה, ולכן הם היו יותר מוכנים לתהליך של עבודה עצמית. בנוסף, לא היו כאן המרכיבים הפסיכומאגיים והמיסטיים, שיכולים להיות זרים ומאתגרים למי שלא מכיר אותם. גם מבנה הסדנה הקל על הזרימה: עם מספר גדול של משתתפים קשה לשמור על קשב וריכוז כאשר אני עובד עם כל משתתף בזה אחר זה, בעוד שעבודה בזוגות מפעילה את כולם בו זמנית. אני מניח שגם אני הייתי יותר נינוח וזורם, אחרי שהסדנה הראשונה שיכנעה אותי שאני יכול להתמודד היטב עם קבוצה של אנשים עירומים. אבל בלי ספק, גורם משפיע מאד משמעותי היה העובדה שבסדנה הזו גם אני הייתי עירום. כתוצאה מכך התקשורת שלי עם הקבוצה הייתה מעמדה שוויונית יותר, כאשר בעיניהם גם אני הייתי מוכן לקחת סיכון ולהיחשף. הבנתי שהעובדה שאפשר לראות אותי עירום מחוץ לסדנה אינה מספיקה. הסדנה היא מרחב שעומד בפני עצמו, ואם אני רוצה תחושה של שיתוף, אני צריך לבטא אותה בתוכו.
גם על הסדנה הזו קיבלתי תגובות מאד טובות מהמשתתפים, גם במהלך הפסטיבל וגם בתכתובות אימייל מאוחר יותר. אבל אני לא באמת יודע אם מבחינת התהליך וההשפעה לאורך זמן סדנת הקלפים הפסיכודינמיים הייתה יותר או פחות אפקטיבית מסדנת הטארוט. עצם העובדה שהתחושה הייתה יותר נינוחה וזורמת אינה אומרת שהסדנה גם הייתה יותר מועילה לטוח ארוך. בהחלט ייתכן שהעוצמה הסמלית והטקסית של הסדנה הראשונה איתגרה יותר את תחושות המשתתפים, באופן שיצר אצל חלקם חסימות במהלך הטקס, אבל בסופו של דבר יביא להשפעה מתמשכת יותר חזקה ויציבה.
בקשר לשאלה אם בסדנאות כאלה עדיף שאהיה לבוש או עירום, המסקנה שלי משתי ההתנסויות היא שהדבר תלוי בסוג הסדנה. לעבודה פסיכומאגית, כפי שעשיתי בתחילת הסדנה הראשונה, נראה לי שעשיתי נכון בכך שהייתי לבוש ונשארתי בעמדה קצת מרוחקת ומסתורית ביחס לקבוצה. לעומת זאת, בעבודה על תהליכים רגשיים כפי שעשיתי בסדנה השנייה, הנסיון שלי מראה שגם אני צריך להיות עירום כדי שהתהליך יזרום בצורה חלקה והרמונית. מה שאני לא בטוח בקשר אליו הוא מצב שבו אני עובד מול כל משתתף בתורו, כפי שהיה בחלק השני של הסדנה הראשונה. אני עשיתי זאת כשאני לבוש, ולמרות שהעבודה הפרטנית הייתה מוצלחת ובעצם עשתה את הסדנה גם לאלה שלא מתחברים למיסטיקה, אני לא יודע לאן התהליך היה יכול להגיע אילו הייתי עירום.
שאלה נוספת היא עד כמה העירום באמת תורם באופן משמעותי לתהליך. לגבי הסדנה הראשונה אין לי ספק. עבודה פסיכומאגית בעירום יוצרת תחושה הרבה יותר חזקה ועוצמתית, ובמיוחד אם עובדים בשפת הסמלים של קלפי הטארוט שהעירום ממלא בהם תפקיד בולט. לעומת זאת, בקשר לסדנה השנייה הדבר פחות מובן מאליו. בעיקרון, הייתי יכול לעשות אותה עבודה עם הקלפים בלבוש מלא. שאלתי על כך את המשתתפים שדיברו אתי אחרי הסדנה. רובם היו כבר בסדנאות רבות, וחלקם מנחי סדנאות בעצמם. כולם אמרו לי פחות או יותר אותו דבר. הם חשו שהעירום הכללי יצר בסיס משותף, שאיפשר לתהליכים הקבוצתיים להתרחש הרבה יותר מהר ובעוצמה הרבה יותר גדולה.
זה גם מה שאני חשתי. שעה וחצי עם 31 אנשים זה מעט מאד זמן וקבוצה די גדולה, ובכל זאת היה ברור שרבים מהמשתתפים עברו בסדנה תהליך שנגע בהם, ואולי גם יביא אותם למקומות חדשים בהמשך. רק כדי להיות בטוח בדקתי את העניין בסדנת קלפים פסיכודינמיים שהעברתי שבוע אחר כך בלבוש מלא. שמרתי פחות או יותר על אותו מבנה של הסדנה, אבל עם תנאי פתיחה יותר קלים: ארבע שעות עם קבוצה הומוגנית למדי של 16 משתתפות, שבאו עם מוכנות מראש לעבוד על תהליכים אישיים. גם כאן זה עבד טוב. משתתפות רבות תיארו תחושות חזקות שחוו במהלך הסדנה, ותהליכי מודעות אישית שנפתחו בעקבות העבודה עם הקלפים. אבל האווירה בקבוצה הייתה פחות מלוכדת וזורמת, והייתי צריך לעבוד הרבה יותר קשה כדי להניע את התהליך הדינמי. המסקנה שלי היא שהעירום אינו חיוני לסדנה במבנה כזה, אבל הוא מאפשר "קפיצת מדרגה" לרמות גבוהות יותר של פתיחות ותקשורת, גם בתוך הקבוצה וגם בדיאלוג הפנימי של כל אחד מהמשתתפים עם עצמו.